שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן מ״ז (ד׳)

והנה ביום ג' חוקת כ"ו סיון שנת תבר"ך הגיעני שנית מ"ש הדיינים להשיב על דבריי ואמרתי לרשום מ"ש ע"ז. הנה מכתבם קבלתי הנה על תירוץ הראשון שכתבתי על קושית הגאון מוהרד"ט ז"ל וכתבו דלא משכחת שיקלקלה דלא יהיה לו עדים שלא קלקלה ומאן משגח ביה ושם לא אמרו רק שמא ימצאו דבריו בדאים. ולא ידעתי מה יענו להמוציא אשתו משום שם רע דג"כ חייש לקלקולא והיכן יוודעו הדברים וע"כ דיוודעו הדברים בעדים וכדומה. ומ"ש על תירוצי השני שהיא כשגגה היוצאת מלפני השליט אני אומר מליצתם אל חיקם תשוב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין דבאמת כפי פשטת לשון הרשב"א דעל כהן אינה מוזהרת א"כ מה קול הרעש על הר"א ממיץ והרי התוס' הקשו מש"ס הלז אבל לפי מה שהסברתי אני דכוונת הר"א ממיץ והרשב"א היא דכל שהתורה התירה לזה לקחת אותה לא שייך שתהיה מוזהרת עליו דע"כ לא אמרה תורה רק דהשוה הכתוב אשה לאיש אבל במקום שהתירה התורה לקחת אותה איך שייך שתהיה אסורה עליו והא התורה התירה וא"כ אין זה דרכי נועם שהתורה יתיר להבעל והאשה תהיה אסורה עליו וא"כ יהיו הבנים פגומים וע"כ דכל שהתורה התירה לו גם היא אינה מוזהרת וז"ב כשמש. ומ"ש על תירוצי לקושית הקדמונים שכוונתי לדברי המהרי"ט נהניתי עד מאד ואינו לפני כעת. אמנם מ"ש שכאן אף במעשה יוכלו לחזור דהא לא חל המעשה כלל כיון דתיכף יש לה אמתלא ושאני טבח דבעת שעשה המעשה לא נודע מאמתלא וחל המעשה משא"כ כאן. הנה אף שהיה נראה החילוק מצד עצמותו אבל אחר הביקור בטעם הסברא דאמתלא ל"מ כשעשתה מעשה הוא משום דמעשה לא טרחו לעשות וא"כ מה בכך שנודע תיכף אמתלא מכל מקום אמתלא לא שייך בזה כל שעשו מעשה. גם מ"ש לדחות דברי החו"י אף שסגפה עצמה דאולי עשתה בשביל דבר אחר. הנה אנכי המצאתי זאת אבל זה לענין מעשה שפיר כתבתי אבל לענין חשש ענ"ב שפיר כתבתי דהרי ברגלים לדבר נאמנת ואין לך רגלים לדבר יותר מזה דהרי חזינן דמסגפת עצמה בשביל זה ניהו דיכולין לתלות בדבר אחר אבל מידי רגלים לדבר לא יצא דרגלים לדבר ג"כ אינו דבר ברור ואפ"ה נאמנת והבן. מ"ש דע"י קול לא אתרע החזקה לא ידעתי דניהו דלא אסרינן בשביל קלא דבתר נישואין אבל עכ"פ חזקת כשרות ודאי אתרע ומ"ש על דברתי להשיג על הנוב"י שהנוב"י לא כתב רק לשיטת הר"ן בשם אחרים אבל לטעם התוס' והרא"ש כתבו טעמים אחרים משום קלקול הדורות ולכך כשמפסדת הכתובה מהמנא לא ידעתי ודי לנו עכ"פ שהתוס' והרא"ש חלוקים על סברתו וא"כ שוב אין סברתו מוסכמת לדינא ורואה אני שהם אוהבים לטעון ושונאים לפרוק. ומ"ש על תירוצי הראשון דלא שייך קלקול (אלא) כל שכופין אותו לגרש ושם אין כופין אותו לגרש. הנה אף אם נימא שכופין לגרש אף שאינו מוכרח כרש"י כמ"ש הגאון מוהר"ח כהן ז"ל ר"פ בסי' י"ב שנדפס מחדש אבל כל שיגרש על תנאי פשיטא דיהיה כפייה בטעות ויוכל לחזור וז"ב. ומ"ש על תירוץ השני כבר כתבתי בזה ועיין תוס' כתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ דאף שראה בעינו שזינתה אם נימא דבעי עדים לא נאסרה יעו"ש ובדרוש הארכתי בדברי התוס' הלז ואכ"מ. והנה הגיעני שלישית מהרב מוהר"ר ישראל נטע ביום ה' ב' אלול תבר"ך והאריך עוד דהיא הכחישה הקול אז וכל שהיא הכחישה הקול בודאי לא חשוב רגלים לדבר. והנה כ"ז ללא הועיל דמ"מ אתרע חזקה דכשרות כל שיצא עליה רינון ניהי דאין אוסרין על הקול אבל מכל מקום אתרע חזקת כשרות ומ"ש עוד במה שחידשתי למעלה דכל שאינה נאמנת והוא מותר בה אף היא אינה מוזהרת וע"ז כתב דיש לו פרכא גדולה מהא דפריך בכתובות דף כ"ב היא גופה באשם תלוי קאי הרי אף דהוא מותר בה מכל מקום היא אסורה. ולא ידעתי מהו שח דאטו אנן ידעינן דהוא מותר והלא לפנינו שני כתי עדים המכחישים זא"ז רק שהוא יודע שמת ולגבי נפשיה אדם נאמן לזה שפיר פריך דלגבי דידה דלא ידעה באשם תלוי קאי אבל כאן שהב"ד אומרים לו שמותר בה אף דיש לחוש שמא הוא אומרת אמת אפ"ה תקנו חז"ל דלא נאמין לה א"כ שוב גם היא מותרת וז"ב כשמש: