שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ר״א (ד׳)

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בב"ב דף קל"ו והא איפליגא בה חדא זימנא דאתמר המוכר שדהו לפירות וכו' ומאי קושיא הא שאני האב שהיה לו מקודם כל קנין הגוף וכמו שמחלק בשטה מקובצת בב"ק ובתוס' ביבמות שם וכעין זה הקשה בחידושי רשב"א בהא דכתב ר"ת דשאני ביכורים דגלי קרא ולביתיך דא"כ מאי פריך והא פליגי בה חדא זימנא דשאני ביכורים דגלי קרא ולפמ"ש אתי שפיר דר"י ור"ל הם הם המדברים בענין קנין פירות אי כקנין הגוף דמי ובגוף הפלוגתא דקנין פירות כקנין הגוף כבר נחלקו והש"ס משני דמכל מקום באבא לגבי ברא סד"א דאחולי אחיל ואינו ענין לקנין פירות כלל ודו"ק ועיין בש"ס שבת דף קל"ה ע"ב הניחא למ"ד קנין פירות וכו' וצ"ע לפי חילוקו התוס' ביבמות ובשמ"ק הנ"ל ודו"ק. ובגוף הענין דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוא לכאורה תמוה דהא באמת כל ענין הגוף אינו רק לפירות וכל שיש קנין פירות כקנין הגוף הוא כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קל"ו בטעמא דמ"ד קנין פירות כקנין הנוף דמי וא"כ מ"ט דמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דניהו דאין לו קנין הגוף לחרוש ולחפור בגוף השדה מכל מקום עיקרו של קנין הוא לפירות. והנראה בזה דהנה הריטב"א כתב בקידושין פ"ק דאף שעבוד בפירוש ל"מ דאף שיכול למכור אבל אין הקנאה לחצאין ולכך ל"מ שעבוד למ"ד שעבידא לאו דאורייתא דהוה כמו קנין לחצאין ע"ש. ולפי זה יש לומר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוא ג"כ מטעם זה דאין קנין לחצאין ואיך שייך שתקנה לו השדה לפירות ולא לגוף השדה ולכך ל"מ קנין הגוף וז"ב. וכן הכחתי מתוך ספר אחרון אחד. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בסוף השולח אי לאו דאמר ר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד דר"י אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואס"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים וכו' וקשה הא אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ומטעם שאין קנין לחצאין אבל שעבודא ממילא חל וכ"כ הקצה"ח סי' ל"ט דלכך ס"ל למ"ד שעבודא דאורייתא דאינו משועבד מחמת המלוה רק דממילא משועבד דהתורה שעבדם ולא שייך אין הקנאה לחצאין וכעין דאמרו המזכה לעובר לא קני ע"ש ולפ"ז בירושה שוב מהראוי להיות ק"פ כקנין הגוף דמי דבן ירש ממילא והתורה היא שאמרה דכלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ובשעבוד ממילא לא שייך אין הקנאה לחצאין. אך נראה דהדבר נכון דכל הטעם דאחין שחלקו לקוחות הן דלא הוברר הדבר אם כן הגיע להם בירושה רק שהחליפו חלקיהן זה לזה ולפי זה מה שהחליפו חלקיהן זה מקרי ענין קנין ולא בא ממילא ושוב לא הוה קנין פירות כקנין הגוף. אמנם נראה דזה תלוי אי הא דאין ברירה היא מטעם ספק ורק לחומרא אמרו דאין ברירה ובדרבנן מקלינן או דאין ברירה הוא בין לקולא בין לחומרא ועיין כ"מ ומהרש"ל וב"ש סי' קל"א ולפ"ז אם נימא דאינו רק ספק וא"כ שוב לא נודע כלל אם הוחלקו כלל וא"כ הרי ממילא הוה דבאיזה אופן שיחלקו לא נודע אם כן הוא חלקם אבל אם נימא דאין ברירה אף לקולא והיינו שדבר ברור הוא שבודאי לא היה כן הירושה ושוב הוה מתורת קנין וקנין ל"מ. ובזה יש ליישב היטב דברי הרמב"ם שפסק דלקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואפ"ה מביאין בכורים ותמהו עליו כלם. ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו ס"ל דספק הוא. ובזה ישבתי הא דהקשיתי זה ימים רבים בהא דכתב הט"ז בח"מ דאף דאחין שחלקו לקוחות הן היינו לגבי נפשייהו אבל לגבי אחריני לאו כלקוחות והביא ראיה מהך דהגוזל ומאכיל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אף דיורשים עצמם הוו כלקוחות ע"ש ולפ"ז הא לגבי ביכורים דצריך להביא למקדש שיאכלו הכהנים הוו כיורשים והארכתי בזה בתשובה לבאר דברי הט"ז האלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת סברת הט"ז צריך ביאור וכמו שהארכתי שם אך נראה דיש לומר דכיון דבזמן שהיובל נוהג לא הי' ליורשים רק קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי דאין הקנאה לחצאין וע"כ צריך אתה לבא מכח דירושה הוה קנין ממילא א"כ בשלמא לגבי דנפשייהו שכלם הם בספק ולא עדיף קנין זה מזה א"כ הוה כלקוחות דאף דאין קנין לחצאין דוקא אם קונה מאחר שהי' שלו לגמרי וכאן אחין שהגיע להם בירושה ואין לשום אחד עודף על חבירו שפיר מקרי קנין אף דאינו רק קנין פירות אבל לגבי אחרים דהוה קנין לחצאין וע"כ צריך לבא מכח ירושה ושוב הוה כיורשים וא"כ כיון דהי' כן בזמן שהיובל נוהג אף לאחר שבטל היובל וגם בח"ל מכל מקום שוב לא פליגו בתקנתם ולא עשאום כלוקחים גמורים לגבי שאר אינשי ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דאיך מייתי ביכורים דא"ל דלגבי שאר אינשי הוו כיורשים דזה אינו דכל הטעם הוא דכיון דמחזירין זה לזה ביובל אין להם קנין הגוף ואין קנין לחצאין וא"כ שוב היאך מביאין ביכורים ודו"ק ויש להאריך בזה ליישב קושית התומים סי' ק"ג שם על הט"ז ולפי שהיא הערה חדשה וכבר הארכתי בתשובה בדברי הט"ז ע"כ קצרתי ודו"ק ועיין תוס' בב"ב דף קל"ו ע"ב ד"ה ר"י שכתבו א"נ התם ק"פ דבעל דלא הוה אלא מדרבנן ולא מצרכי לכתוב מהיום ולא הוה כקנין הגוף ע"ש והדבר תמוה כמ"ש בשו"ת פני אריה סי' צ"ו דא"כ היאך אמרו בב"מ דף צ"ו בשאל פרה מאשה ושאל בעלה עמה דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל הא נ"מ לא הוה אף אי קנין פירות כקנין הגוף והניח בקושיא והנה כעין זה כתבו התוס' ביבמות וכ"כ לעיל ליישב קושיא זו. אמנם כעת ראיתי בב"ב ביארו יותר דבריהם במ"ש דלא מצרכי לכתוב מהיום והיינו דעיקר סברת ר"י כיון שכתב מהיום היינו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה ולפ"ז זהו בקרקע דלעולם עומדת יש לומר כיון דלא כתב מהיום לא חפץ להקנותו רק לאחר מיתה אבל בפרה דאינה עומדת שתחיה וא"י בבירור אם תחיה לאחר מותו ע"כ שהקנתה לו מחיים לבעל ושפיר הוה קנין פירות כקנין הגוף וזה ברור ועיין שיטה מקובצת ב"ק פ"ח גבי תקנת אושא מ"ש בשם הרא"ש וצ"ע דמגוף הסוגיא דב"ק שם דמדמה קנין פירות דבעל לקנין פירות דאב משמע דלא כוותייהו ואולי מכח כ"ש פריך דאף באב קנין פירות לאו קנין הגוף דמי מכ"ש הבעל ועיין פ"י בסוגיא. והנה בשנת תרכ"ג בש"ק תזריע מצורע הגיעני מכתב מקראטשין מאיש אחד ושמו ר' יצחק אייזיק בר' נתן בומגארטין וכל קושיותיו מבואר בבית אפרים ובפני אריה ובגוף קושית הבית אפרים הנ"ל כבר כתבתי למעלה וכעת נראה לי דלק"מ דע"כ לא מחלקו התוס' ביבמות והש"מ בב"ק רק לחלק בין קנין פירות של האב ובין קנין פירות של הבעל אבל בביכורים וכן בשאלה דא"ל רק קנין פירות א"כ שוה לנ"מ דאשה דכשם דהבעל אין לו רק קנין פירות ולא אלים הק"פ של הבעל שיהי' כקנין הגוף של האשה ה"ה מוכר שדה לפירות דאין לו ללוקח רק קנין פירות ולא הוה כקנין הגוף מיהו יש לומר דשאני נ"מ דהאשה יש לה מן התורה קנין פירות ג"כ רק מדרבנן הקנו לבעלה משא"כ במוכר שדהו לפירות דלא נשאר להמוכר קנין פירות כלל ויש להאריך בזה בדברי התוס' ב"ב קל"ו ד"ה ר"י הנ"ל ליישב קושית הפני אריה הנ"ל אמנם לפי שאין הזמן מספיק לעיין קצרתי: