שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קצ״ח (ד׳)

והנה בשנת תרי"ד ה' לך חשבתי לבאר דברי הש"ס מה דפליגי אבוה דשמואל עם רבא דהנה באמת הטעם דאנוסה מותרת בישראל לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו הנאה לתרווייהו אית להו הוא עביד מעשה והיא לא קעבדה מעשה ופירשו בתוס' דמכל מקום לענין כרת וחטאת הנאה חשיבה כמעשה ע"ש ולפ"ז כיון דקיי"ל דהמוכר דבר שאסור באכילה ואכלו האחר בשוגג אינו חייב לשלם דנפשו של אדם חותה מן האיסור כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ז ולפ"ז אם היתה אנוסה ונפשה חותה מן האיסור שוב לא עשתה מעשה ולכך מותרת דאינה חייבת מיתה ולא נאסרת דהא קרקע עולם היא ולא עשתה מעשה ורק שההנאה חשוב כמעשה אבל כל שאנוסה היתה שוב לא נאסרה דבלי מעשה לא נאסרה כמו כל לאו שאין בו מעשה ה"ה לענין איסור קל האיסור ולא נאסרת. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה סברת אבוה דשמואל דאם נתרצית לבסוף שוב נאסרה דההנאה חשובה כמעשה. אבל רבא ס"ל דיצרה אלבשה וא"כ כיון דעכ"פ תחלתו לא הי' ע"י מעשה א"כ מה שלא פירשה אח"כ זה הוה רק בשב וא"ת ובזה לא נאסרת. ובזה נראה לפענ"ד מה דהקשו הפ"י וההפלאה על אבוה דשמואל דלמה לא נוקי בחזקת כשרות ונימא דלא נתרצית. ולפמ"ש יש לומר דגם אבוה דשמואל ס"ל דיצרה אלבשה ובודאי נתרצית ורק דק"ל קושית הכ"מ דמה בכך דיצרה אלבשה דכל החוטאים יצרם אלבשם אבל רבא ס"ל כיון דיצרה אלבשה א"כ עכ"פ זה בא מכח אונס ובאם שהיתה אנוסה היתה מותרת דנפשה חותה מן האיסור ול"ח הנאה וממילא לא הוה מעשה א"כ מה שלא פירשה אח"כ לא נימא דזה מקרי מעשה דגם זה אונס דיצרה אלבשה וא"כ עכ"פ בזה לא גלתה התורה דהנאת אונס יהי' נחשב מעשה וז"ב. ובזה יש לומר הא דמבואר ברמ"א ביו"ד סי' קפ"ה והוא מהמרדכי דהאשה א"צ כפרה במה שלא פירשה ולפמ"ש אתי שפיר דמה שלא פרשה הוה שב וא"ת ולא חשוב הנאה כמעשה ובשלא בשעת ווסתה ודאי הוה אנוסה ופטורה ול"ח מעשה. ובזה יש ליישב מה דמקשים האחרונים גם משבועות י"ח ואין להאריך. ובזה יש ליישב קושית המ"א סי' ר"ד ס"ק כ' דבאמת כל שנאנס ואינו רוצה לאכול א"כ אף שהוא היתר כל שנפשו חותה מזה לא חשיב הנאה וא"צ לברך אבל חולה שאצל ביוה"כ באמת נהנה מהמאכל רק דיומא דקגרים שהיום אסור וא"כ כל שהוא חולה ואין נפשו חותה מזה ואדרבא מקיים מצוה באכילתו ושוב צריך לברך ולכך גם באנסוהו לאכול מצה יצא דאף דאינו רוצה לאכול ונפשו חותה מזה כל שצריך לקיים המצוה של מצה אמרינן דבטלה דעתו וחשוב הנאה גמורה ובודאי יכוף יצרו ויקיים המצוה ונחשב הנאה וז"ב ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד ממה דמקשו בתוס' על אבוה דשמואל היאך היתה אסתר מותרת לבעלה ונדחקו מאד ולפמ"ש אתי שפיר דהנה ביבמות דף ק"ג והא קא מתהניא מעבירה ומשני דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים דהטיל בה זוהמא דגוים לא פסקו זוהמתן ולפ"ז מבואר היטב דכל טעמו של אבוה דשמואל דודאי יצרה אלבשה וחשיבה הנאה אח"כ כמעשה. ולפ"ז זהו בישראל הבא עליה באונס אבל באסתר שבא עליה אחשורוש והטיל בה זוהמא ובזה בודאי לא ניחא כמו בועל ושוב מותרת דלא נהנית ולא חשיב מעשה ועיין ברש"י ביבמות שם שכתב דרעה היא לגבי צדיקים ונפשן קצה בהנאתן ולכך לא חשיב הנאה. איברא דלפ"ז קשה מה פריך הש"ס משבויה הא בשבויה היא נבעלת מעכו"ם ובעכו"ם לא חשיב הנאה דמטיל בה זוהמה אך זה אינו כיון דחיישינן שנתרצית א"כ נתרצית מתחלה להשבאי בתחלת בעילה ושוב לא אכפת לה בהטלת הזוהמא ונהנית וע"ז משני בשבויה הקלו ואמרינן דבאמת לא נתרצית מתחלה ואף שאח"כ נתרצית שוב ל"ח הנאה דהטיל בה זוהמא. ובאמת שצ"ע למה פריך דוקא על אבוה דשמואל והא בשבאי יש לחוש שמא נתרצית תיכף ולא היתה אנוסה על הביאה ואולי כיון דהיא אנוסה ביד השבאי שמתיראת שמא יהרגה חשוב ג"כ אנוסה וכמ"ש למעלה רק דקושיתי היא דעכ"פ לאבוה דשמואל כיון דעל גוף הבעילה היא מתרצית שוב הי' לה להיות אסורה ודו"ק. ובזה יש לי לומר לקיים דברי ר"ת במ"ש דבביאת גוי לא נתחייבה מיתה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם הי' באונס דקאי על הא דפריך ולדרוש להו דאונס שרי והקשו בתוס' דהא בג"ע יהרג ואל יעבור וה"ה באשה וע"ז שפיר יש לומר דאינה חייבת למסור עצמה דכל שהוא באונס שוב ל"ח הנאה כמעשה דנפשה חותה מן האיסור וגם הטיל בה זוהמא. ובאמת מה דאמרו דנאסרה על בעלה היינו אם הי' ברצון ממש ולא אכפת לה בהטלתו זוהמא שוב הנאתה חשיבה כמעשה משא"כ בזה ומה שכתב ר"ת דלא שייך אחד לבעל ואחד לבועל בזה אף שהי' ברצון כיון דנתגיירו אחר כך שוב אמרינן דנפשו חותה מן האיסור ולא מחשב הנאה למפרע לענין הבועל וי"ל דזהו ג"כ מ"ש ר"ת דרחמנא אפקרי' לזרעי' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם והתוס' השיגו עליו דזה דוקא לענין יחס. ולפמ"ש אתי שפיר דענין הטלת זוהמא הוא משום דזרמת סוסים זרמתם והמה כסוס ופרד נחשבו ויש בהם זוהמא ולכלוך ודו"ק היטב. והנה במה שנחלקו אי פתוי קטנה אונס הוא נראה לפענ"ד דתלוי ג"כ בזה דנחלקו אבוה דשמואל ורבא די"ל דבאמת הקטנים דרכן להתפתות ממה שמפתים אותם ואף שאח"כ מתישבים בדעתם מכל מקום אנוסים הם והו"ל כתחלתו באונס וסופו ברצון וי"ל דהרמב"ם סובר דאף דרבא מתיר דיצרה אלבשה היינו משום דתחלת הביאה היה באונס אבל כאן דתחלת הביאה ברצון גמור שוב אסורה דמחשב כמעשה ויש לי להאריך בזה ולא נפניתי כעת: