שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ב

אשר שאלת למה דקיי"ל באהע"ז סי' כ"ח סעיף יו"ד דבהנאת מחילת מלוה מקודשת ונסתפקת אם דוקא בהגיע זמן פרעון אבל כשלא הגיע הזמן פרעון קודם לא שייך הנאת מחילת מלוה דאכתי לא הגיע הזמן או לא. הנה יפה הערת ושאלת ראשונים הוא. ומצאתי במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ג' שהאריך בזה וכתב שכן נראה מדברי התוס' בב"ק דף צ"ט דבלא הגיע לו הזמן כיון שא"י לתבעו בדין לא חשוב כנותן לו כלום ע"ש. והנה מה דפשיטא לי' להגאון ז"ל דמדברי התוס' נראה כן מבעיא לי טובא. והנה כפי הנראה כוון הגאון לדברת התוס' שם ד"ה אלא שכתבו בשם ר"י דאף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון שא"י לתבעו בדין בעד שכרו עד שמחזיר לו החפץ אין חשוב כנותן לה כלום. והנה לכאורה הי' נראה לי דאין ראיה משם דהנה בהלכות שכירות סי' י"ד כתב הרב המחנה אפרים בעצמו לענין שדכן דלא שייך בזה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון דאין מגיע לשדכן דבר עד שיגמר כל הענין א"כ כל שלא נגמר לא מגיע לו כלום. ומעתה יש לומר דגם לענין שכירות של הפועל שקיבל לעשות נזמים ושיראין וכדומה ניהו דכל שנאנס או שחוזר בו יכול לחזור בו והוה כאן סוף מלאכתו וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ח הובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו מ"מ כל שהכלי בידו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ כל שלא גמר מלאכתו ואומר שיגמור אח"כ לא מצי לתובעו עדיין דבחצי מלאכתו אינו שוה כלום דבשלמא כל שנאנס הכלי מידו בחצי מלאכתו או שרוצה לחזור בו ויכול לחזור בו דהתורה הרשתו א"כ הוה זה סוף מלאכתו אבל כל שאינו רוצה לחזור בו ולא גמר מלאכתו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אף למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמ"ש התוס' שם וא"כ כל שלא החזיר לו הכלי א"י לתבעו ובפרט כשכבר נגמר כלה רק שאינו מחזיר פשיטא דא"י לתבוע ולכך א"י לקדשה בזה אבל במלוה שלא הגיע הזמ"פ כיון דמגיע לו המלוה אח"כ שפיר הוא יכול לקדשה בזה. אך לפ"ז יקשה דא"כ אמאי צריך שיהי' ממון אחר וכמו דאמרו בש"ס בממון אחר ול"ל ממון אחר ומשום דאומן קונה בשבח כלי ת"ל דכל שמחזיר הכלי יכול לקדשה. וע"כ נראה דגוף דברי התוס' צריכין ביאור דמה קשיא להו עד שהוצרכו לזה וגם תירוצם הראשון תמוה שכתבו דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה דא"כ תקדוש עכ"פ בבאו לידה ול"ל ממון אחר. וכבר נתקשה בזה בשו"ת מהר"ש יונה סי' ס"ה והובא בשעה"מ הלכות אישות ה"ג ע"ש שנדחקו שניהם גם יחד. והנראה בזה דהנה באמת כוונת התוס' הוא דלקדשה בהנאת מחילת מלוה דבמלוה עצמה הא שם בס"ד ס"ל דבמלוה אינה מקודשת לכ"ע וכ"כ הב"ש בהדיא סי' כ"ח ס"ק ל"ח בכוונת התוס' לפ"ז יקשה כיון דבהנאת מחילת מלוה איירי למה באמת לא תהי' מקודשת אף לרבנן וכבר האריך בזה בשו"ת מהר"ש יונה שם ובשעה"מ ועיין בחידושי פ"י בב"ק שם שהרגיש ג"כ בזה. אמנם נראה בכוונת התוס' דהנה כל הטעם דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מחילת מלוה מקודשת הוא משום דמלוה שהיה אצלה כבר אין לה הנאה מחודשת משא"כ הנאת מחילת מלוה זה הנאה מחודשת דהיתה צריכה שתתן פרוטה לפייסו שיתרצה למחול. ולפ"ז זהו אם הי' מקדשה תיכף בשעה שמחל לה אבל כאן הרי אין רצונה להתקדש עד שיבאו לידה וא"כ גם הפרוטה של הנאת מחילת מלוה כבר עברה שכבר נגמר הפרוטה של הנאת מחילת המלוה שהוא אמר לה התקדשי לי בנזמים ושיראין שתעשה לי וכבר גמר אותו והיא לא רצתה להתקדש עד שיחזיר לה הכלי א"כ כבר עבר הנאתה ולכך אינה מקודשת וז"ב בכוונת התירוץ הראשון של התוס'. ומעתה גם כוונת התירוץ השני יבואר היטב דאפילו שניהם רוצים שיחול קודם שיחזיר כיון שא"י לתבעה בדין והיינו דכיון שא"י לתבעה בדין עד גמר המלאכה והחזרה לבעלים הכלי א"כ ל"ש הנאת מחילת מלוה דבשלמא במלוה שחייבת לו ניהו שלא הגיע הזמן עדן כיון שיגיע הזמן אח"כ א"כ יש לה הנאה בפרוטה שהיתה רוצה לפייס אותו שימחול לה המלוה אבל בזה שא"י לתבעה עד שיחזיר לה א"כ מה הנאה מגיע לה כל שלא החזיר לה הכלי א"י לתבעה כלל וכשמחזיר לה הכלי הוא תרצה לשלם לו השכירות ומה הנאה מגיע לה כלל כל שלא גמר הכלי והחזיר אינו בגדר מלוה דאף שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומגיע לו שכירות מתחלה כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו באורך מכל מקום אינו כמו מלוה שנתחייבה לשלם ויש לה הנאה גדולה מה שלא תצטרך לשלם לו אבל בהנאת מחילות השכירות כל שא"י לתבעה מקודם אין לה שום הנאה עדיין כל שלא החזיר דניהו דהוא נתחייבה לו אבל אין שם מלוה עליה להיות נקבע עליה שם זמן פירעון שתצטרך לפייס שימחול לה או שירוח לה וז"ב לדעתי מאד מאד בכוונת התוס':