שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״ב (ד׳)

והנה במ"ש למעלה להקשות דלרבי דצריך למכתב ובשל מבושל לענין צלי קדר ודוקא בשל מבושל שהוא המקור קודם הפעולה א"כ מנ"ל דאם בשלו מבע"י חייב כעת ראיתי דהדבר נכון דהנה המהרש"א כתב דהא דמרבה רבי בשל מבושל מבעוד יום היינו שאף אכלו מבעוד יום יתחייב ולא ס"ל כת"ק דפוטר מבעוד יום ולפ"ז נראה לי דשוב חייב לרבי על הבישול דהא בעת הבישול פוסל הפסח ולפ"ז יקשה דלמה כתבה התורה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ת"ל דחייב על הבישול מיד כשבשלו. אמנם נראה דנ"מ דלתחייב האוכלו אף שלא בשלו דהוא לא עביד מעשה. ובלא"ה יש לומר כיון דנותר בלא"ה אינו לוקה דניתק לעשה דבאש תשרופו כמ"ש הרמב"ם פ"ו מק"פ טעם זה של ר"י א"כ שוב אינו חייב בשביל נותר רק בשביל אכילת בישול ולא צלי. ומעתה שפיר חייב כשאכלו מבע"י דכל שאכלו שוב אי אפשר לקיים בו מצות שריפה והוה כמו אכלו ארי דמ"ע של השריפה הוא רק בבקר השני וקודם הלילה פשיטא דהוה כאילו אכלו ארי ולוקה ועיין משנה למלך פח"י מהפהמ"ק ה"ט וא"כ שפיר מחייב רבי כשאכלו מבע"י מבושל. ובזה מיושב היטב הא דהקשיתי דלמה לא מוקי לרבנן הקרא דבשל מבושל לכדרבי. ולפמ"ש המהרש"א ליישב דבאמת רבנן ס"ל דכל שאינו בקום אכול מצה פטור כשבשלו וגם דהי' לו למכתב ובשל בשל דהא ל"צ קרא על צלי קדר ולא דרשו מבשל מבושל. ובזה עמדתי על דברי הכ"מ שכתב בפ"ח מק"פ ה"ז דהא דרבינו מחייב בצלי קדר אף דאמר א"ב צלי קדר היינו דלא נלמד מק"ו אבל מרבויא דבשל מבושל משתמע והדבר תמוה כמו שתמהו כולם וא"כ מ"פ ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי לי' דלמא אצטריך לצלי קדר ולפמ"ש אתי שפיר דצלי קדר יש למילף מבשל בשל ולמה כתיב בשל מבושל וע"כ דמורה אף בצלאו ואח"כ בשלו והיינו ממה דכתיב בשל מבושל מכל מקום וכפירוש של הרמב"ם ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית התוספת דלר"י למה לי ובשל מבושל כיון דהבישול מבטל טעם הצליה. ולפמ"ש אתי שפיר דר"י אפשר דס"ל כרבי דחייב אף כשאכל מבע"י ואצטריך קרא ע"ז וכמו לרבי ודו"ק היטב. ובזה עמדתי על לשון הרמב"ם פ"ח ה"ד שם שכתב אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה. ולכאורה תימא דבש"ס לא הוזכר רק גבי נא והיכן ראה דגם מבושל מבע"י פטור. ולפמ"ש המהרש"א רבי חולק עם הת"ק בבישול ואנן קי"ל כת"ק וממילא פטור בנא ובבישול. והנה יש להסתפק באכל נא ומבושל דלוקה אחת היאך הדין אם צלאו אח"כ אי נימא דהצלי מבטל כה"ג הבישול דהא לא נתבשל לגמרי רק נא והצלי מבטל להנא והבישול וגם כיון דאשתרי הלאו דנא ממילא משתרי הלאו דבישול ג"כ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הכ"מ שכתב בפ"ח שם ה"ד דהא דרבינו פסק כל"ק דאכל נא ומבושל לוקה אחת ולא כל"ב משום דהוא לקולא והוא תימה דאדרבה הקולא הוא דאינו לוקה כלל וכבר נתעורר בזה בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סימן ח'. ולפמ"ש אתי שפיר דהנ"מ להיפך דלפעמים הוא קולא כגון שצלאו אח"כ דאם נימא דלוקה עכ"פ על אחת א"כ מגו דאשתרי לגבי נא אשתרי גבי איסור בישול אבל אז אינו לוקה כלל. ובאמת צריך ביאור דלכאורה לרש"י בזבחים דף ע"א הו"ל התראת ספק דלא נודע על איזה לאו נתרי בי' דאף דמתרי' משום נא או מבושל מ"מ הו"ל התראת ספק. ויש לחלק דשם לא נודע על איזה לאו מתרינן ביה אי משום פיגול או נותר משא"כ הכא דאין הלאוין חלוקין לעולם דלעולם אינו לוקה רק אחר שיהי' נא ומבושל. מיהו אכתי יש לעיין דכל דמשכחת לה נא בפני עצמו או בישול בפני עצמו א"כ שוב לא נודע על איזה לאו לקי. ומיהו רש"י באמת לא פירש כן רק על לאו דצלי אש קאי ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ו ד"ה כל ודו"ק היטב. והנה ראיתי קושיא בספר אחד מהאחרונים דאיך לוקה על הבישול הא העשה דכי אם צלי אש לא פקע בהבישול והו"ל כנבלה מבע"י ואח"כ יוה"כ דלא חל יוה"כ על העשה דאינו זבוח כמ"ש התוס' בפסחים דף ל"ו ולק"מ לפענ"ד דשאני התם דיוה"כ אינו ממין לאו דנבילה אבל כאן צלי אש ובישול הוא ענין אחד דאינו צלי אש ופשיטא דחל וז"ב ופשוט ודו"ק: