שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״א (ד׳)

והנה בשנת תרכ"ט נשאלתי מתלמודי דברי התוס' בחולין דף ק"מ דמ"ש משור הנסקל דהקדישו אינו מוקדש וכ"כ לעיל בזה וכעת נראה דהנה דברי התוס' צריכין ביאור דמה ענינו למה דכתבו שם למעלה וכבר כתב השל"ה דמצוה לקשר דברי התוס'. אך לפענ"ד נראה דכוונתם דהנה התוס' בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו כתבו דר"ש ל"ש בהך דכגבוי דשאני הך דר"ש דהוה מצוה והך דכתותי מכתת שיעורי' לרבנן ל"ד דשם א"ה הוא והוה כעפרא בעלמא ע"ש. ולפ"ז נראה לי ברור דזה ספיקו של התוס' דע"כ התוס' מיירי בנכסי צדיקים דברשעים זבח רשעים תועבה כמ"ש למעלה בשם הח"ץ. ולפ"ז הנה שפיר נסתפקו בין לר"ש ובין לרבנן דלר"ש דדוקא במצוה הוה כשרוף כאן אינו מצוה רק משום קנס דנכסי צדיקים הוא רק קנס בשביל שדרו בה וא"כ לר"ש ודאי י"ל דלא כשרוף ולרבנן ג"כ כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ ל"ח כעפרא בעלמא ולא שייך כתותי מכתת שיעורא ושאני שור הנסקל דודאי הקדישו אינו מוקדש דהרי אסור בהנאה ואף דמצות לאו להנות נתנו דזה אינו דהרי מאיס עכ"פ כיון דלהדיוט אסור אף לגבוה אסור ועיין מהרש"א אבל בעיר הנדחת בנכסי צדיקים דאינו מאיס רק דאסור בהנאה כיון דמצות לאו להנות נתנו שוב שייך להסתפק דל"ש כתותי. ובלא"ה נראה דע"כ לא שייך כתותי רק בדבר שנאסר בהנאה מדינא ואמרינן דמשעה שנאסר עומד להריגה ולשריפה אבל כאן בנכסי צדיקים אינו רק משום קנס אבל להיות כתותי אף קודם שנהרג זה לא אמרינן וזהו ספיקו של התוס' ודו"ק היטב. והנה מדברי התוס' בחולין מבואר דאף הנאת הגוף בהדי מצותו שרי שהרי בצפורי מצורע דהוא מטהר אית לי' הנאת הגוף בהדי מצותו וגם נמשך הנאה אחר המצוה ואפ"ה כתבו התוס' דמצות לאו להנות ניתנו וצ"ע כי לא נפניתי לעיין אם העירו בזה האחרונים: