שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק״ע (ד׳)

עור נ"ל בטעם הדבר דס"ל לר"י דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והוא משום דהנה זה ברור דלר"י ניהו דמצות ביעור חמץ בשריפה משום דיליף מנותר אבל לענין שלא יעבור בב"י וב"י כל שמבערו מן העולם ע"י זירור ופירור ודאי שאינו עובר על ב"י וב"י דאטו ר"י לית ליה תשביתו ולפ"ז כיון דבשעת ביעורו שצריך לבערו כדי שלא יעבור על ב"י ולענין זה די בזירור ופירור ממילא גם לענין ביעור חמץ אחשביה רחמנא למלאכה זו ודי בזה אבל שלא בשעת ביעורו ס"ל לר"י דעיקר הביעור צריך להיות בשריפה כמו נותר. וכעין זה כתב הגמ"ר פ"ק דחולין לענין קשר דמיגו דחשוב קשר לענין שבת ע"ש וה"ה בזה. ובזה מיושב הא דאמר רבא בדף ה' ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ס"ל השבתתו בכל דבר הי' יכול להשליכה לכלבים ע"ש והקשה הפ"י הא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ושם הי' ביו"ט לאחר זמן איסורו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דא"י לשרפו בי"ט שוב אי אפשר לומר דהשבתתו בכל דבר כיון דכל הטעם הוא דאחשביה רחמנא להפירור כאילו הי' שריפה ושם כיון דא"י לשרפו היאך יפררו ויהי' הטפל עדיף מעיקר ור"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר וא"כ אין עיקר ביעור חמץ שריפה הי' יכול לפררו או להשליכה לכלבים. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דאף לרבנן הא אחשבי' רחמנא לשריפתו וא"כ שוב מקרי גם השלכה לכלבים מלאכה וכמ"ש רש"י לענין חלה. ולפמ"ש אתי שפיר דלרבנן לא אחשביה רחמנא לשריפה כלל דהא לא ילפי מנותר וכתיב סתם תשביתו בכל מידי דמשבית. ויש להמתיק הדבר דלר"י דעיקר ביעור חמץ שריפה והיתר הדברים שעושה הוא משום דאחשביה רחמנא למלאכה לענין שלא יעבור על ב"י שוב מקיים בו מצות שריפה ג"כ וכיון דמכח שריפה קאתי שוב כמו שאין שורפין בי"ט כמו כן אין משליכין לכלבים דרחמנא אחשביה למלאכה וכמ"ש רש"י לענין חלה משא"כ לרבנן וכמ"ש ודו"ק. ועוד יש לומר דבשלמא לר"י דעיקר הוא שריפה אף דאתה מיקל באפרו ואפ"ה צותה התורה שריפה ע"כ דאחשביה רחמנא לשריפתו אבל לרבנן דהשבתתו בכל דבר שוב אסור אפרה וכמ"ש התוס' בדף כ"א ועיין מג"א סי' תמ"ה לא ניכר דאחשבי' רחמנא לשריפתו. ובזה מיושב ג"כ מהא דאמר בדף כ"א ע"ב לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ד דלתהני מיניה ופירשו התוס' משום דכל דמצותו בשריפה נהנין אחר שריפתו משא"כ לרבנן והקשה הפ"י דהא גם לר"י השבתתו בכל דבר ולפמ"ש א"ש דלר"י כל מה דהוה השבתתו בכל דבר הוא משום דגם זה מחשיב כשריפה אבל עיקר מצותו בשריפה משא"כ לרבנן ודו"ק. אח"כ הגיעני תשובה מכבוד אבי הרב הגאון נ"י וז"ל היקר מכתבך היקר קבלתי עם ח"ת ישרים משמחי לב ושאלת לי ספר פ"י להתבונן בו והוא הביא לשון הירושלמי ומתוכו נראה כי צדקו דברי התוס' ולא כדבריו ז"ל אלא שאין רצוני להאריך בזה ואתה תחזה עכ"ל הזהב. ולפמ"ש למעלה ליישב לקושית הפ"י בהך דאחשבה וגם לפמ"ש בחידושי לה"פ ליישב דלא שייך אחשבי' בחמץ דבאמת הקשה המג"א סי' תמ"ו דליתי עשה ול"ת דב"י ולדחי עשה ול"ת דיו"ט אבל באמת הא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה ולפ"ז זהו לענין שריפה אבל לענין שאר השבתות דהיינו להאכילה לכלבים שוב אתי עשה דתשביתו ודחי לה לעשה דיו"ט ולא שייך אין עשה דוחה עשה דזה אינו רק מכח מה אולמא האי עשה מהאי עשה וכאן אולמא ואולמא דבעצמותה אינה מלאכה רק מכח העשה דתשביתו אחשבה התורה ונקראת בשם מלאכה ע"ש שהארכתי בזה. ובזה מיושב היטב מה דק"ל על הר"ן דגבי חלה שנטמאת בביצה דף כ"ז פירש באלפסי שם כרש"י דגם להריצה לכלבו הוא בכלל מלאכה ובפ"ג דפסחים גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כתב הר"ן דלהאכילה לכלבים א"א דאין נותנין מאכל אדם לבהמה וכתבתי בגליון המשניות דדברי הר"ן סותרים זא"ז ולפמ"ש אתי שפיר דשם בחלה שנטמאת שפיר שייך אחשבי' אבל שם לענין שיעבור על ב"י בזה כיון דאיכא עשה דתשביתו [לא] שייך אחשביה. וגם מ"ש כאן אפשר דשייך גם שם וא"כ היה יכול ליתן לכלבים דעלמא ולכך הוצרך הר"ן לפרש דמאכל אדם אין נותנין לבהמה ודו"ק. ולפמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' ט"ו בישוב קושית הפ"י היה ג"כ מקום ליישב דברי הר"ן ואכ"מ. ובגוף קושית הפ"י הנ"ל על רש"י בפסחים הנ"ל דלמא שאני הכא דרחמנא אחשבי' והוה מלאכה אף שעושה בשאר דברים נראה לפענ"ד דהנה המ"א סימן תקי"ח הקשה על ה"ה שכתב דהא הבערה מותר ביו"ט משום דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דדרשינן בשבת הוא דאסור ולא ביו"ט וא"כ היכי קאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה הא אינו מלאכה כלל ביו"ט וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכעת נראה לי דהנה צ"ל אף דכל מלאכות שאסורין בשבת מקרי מלאכה לענין יו"ט מכל מקום בהבערה גלתה התורה בהדיא דל"מ מלאכה לענין יו"ט מדכתיב ביום השבת. ולפ"ז יש לומר ניהו דכל הבערה שאחשבי' למלאכה ל"מ מלאכה ביו"ט אבל מה דהתורה אחשביה למלאכה פשיטא דמקרי מלאכה גם ביו"ט כיון דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה וא"כ ניהו דביו"ט מותר אבל אין לך בו אלא חידושו מה שמצינו שהתורה התירה אבל חמץ דרחמנא אחשביה לשריפה א"כ הוה מלאכה וזה אומרו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה שכיון שמצינו ששם אב מלאכה הוא בשבת ממילא גם ביו"ט מקרי מלאכה הבערה זו שרחמנא אחשבי'. ומעתה מיושב היטב קושית הפ"י דזה דוקא במה שמצינו שהוא אב מלאכה עכ"פ בשום מקום אבל אם השבתתו בכל דבר וזה לא מצינו בשום מקום שהוא נקרא מלאכה א"כ היאך נוכל לומר דרחמנא אחשביה למלאכה והא חזינן דהתורה התירה ביו"ט הבערה גמורה אף שודאי מלאכה הי' מכ"ש מה דנחשב כמלאכה משא"כ בחלה שנטמאת שם אזלינן אליבא דמ"ד דהבערה סתם מקרי מלאכה ביו"ט ולא הותר ביו"ט דפלוגתא הוא בירושלמי ורק לצורך אוכל נפש שרי רחמנא וא"כ ממילא מחשב כמלאכה מה דרחמנא אחשבי' לשריפתו ודו"ק: