שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קס״ט (ד׳)

והנה בהא דאמרו ביבמות דף נ"ב האומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט לאשה דעלמא אינו גט הרי דאף דאינו בידו כעת לגרשה רק לאח"כ שיכניסנה ול"מ עביד השתא מ"מ מצי משוה שליח ואף לאשה דעלמא הא דאינו גט משום דהוה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לגרשה וכמ"ש התוס' שם בשם ר"י וכ"כ הרא"ש ועיין בח"ר שם ובגיטין דף כ"ח ע"ב והא הוה מלתא דל"מ עביד ואף דבארוסתו יכולנא לדחוק דכיון דבידה לגרשה כעת הוה מלתא דמצי עביד מ"מ באשה דעלמא דודאי א"י לגרשה כעת ואפ"ה מצי משוי שליח למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וצ"ל דלמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ הוא בעצמו יכול לגרשה כעת שתחול הגט לכשיכניסנה וא"כ ממילא מקרי מצי עביד דכמו שע"י עצמו חל הגט לכשיכניסנה כן מצי עביד שליח. וראיתי בשו"ת נטע שעשועים סי' פ"ז שהקשה לפי דברי הפ"י דכתב בגיטין דף ע"א הטעם דר' יוחנן דבעינן שיהי' שפוי בעת הכתיבה משום דאל"כ לא מקרי וכתב ונתן דבעינן שיהי' בשעת הכתיבה ראוי לנתינה וכאן אינו ראוי בשעת הכתיבה ע"ש ולפ"ז הקשה דאם כותב הגט לכשאכניסנה אגרשנה הרי בשעת כתיבה אינו ראוי לנתינה ע"ש שמביא מזה ראיה לדעת הר"ן דבכה"ג שהוא דבר מבחוץ לא שייך וכתב ונתן וכן הביא בשם בני יעקב על העיטור שהקשה על הב"י בסי' קכ"א דמכשיר בנשתטה בין כתיבה לנתינה והא מקרי מחוסר נתינה ע"ש ובשו"ת משאת משה חלק אהע"ז סי' ט"ז. והנה בקושית בני יעקב הנ"ל לפענ"ד דלק"מ דשם בנשתטה בין כתיבה לנתינה א"כ בעת הכתיבה הי' ראוי לנתינה ושפיר כשר ואף דדעת הרמ"ה דאם נעשה מחובר בין כתיבה לנתינה פסול היינו משום שמחובר הוא ענין חדש שנשתנה כל הענין והתורה אמרה וכתב ונתן דבעינן שיהיה תלוש ולא שיהי' מחובר בנתים אבל כאן הא בעת כתיבה ונתינה ראוי הוא ומה שנשתטה בנתים זה לא מקרי הפסק וחסרון בעצם הגט וכעין זה כתב בבני יעקב בעצמו ע"פ דברת הר"ן. אך בקושית נטע שעשועים הנ"ל נראה לי בפשיטות דע"כ לא בעינן שיהא ראוי בעת הכתיבה לנתינה היינו אם רוצה שיתן תיכף לאחר הכתיבה אבל שם דאינו רוצה שיתן בעת הכתיבה דהרי לא כנסה ועיקר הכתיבה הוא שיתחיל הגט לאחר הנתינה ומה שהקדים הכתיבה לא אכפת לן דהרי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ בעת שיכניסנה שפיר חל הגט למפרע דבעת ההיא ראוי לנתינה כנלפענ"ד ברור ודו"ק. אמנם בגוף דברי הפ"י הנ"ל שכתב הטעם דר"י דלכך בעינן שיהיה שפוי בעת הכתיבה משום דבעינן שיהיה ראוי להנתן בעת הכתיבה ומזה הקשה על הב"ח דהא כשנשתטית אינו ראוי להנתן בעת הכתיבה. הנה הוא בעצמו דחה טעמו דהרי בירושלמי אמרו דאף בבריא שמסר גט לאשתו וא"ל אל תתגרשי בו עד למחר ואחזו קורדיקוס דפסול לגרש בו ושם לא שייך הטעם שלו וע"כ הניח הדבר בצ"ע. אבל לפענ"ד נראה דטעם של ר"י הוא משום דבעת שאחזו קורדיקוס נפסק כח השליחות של המשלח בעת ההוא שכיון שהוא אחזו קורדיקוס אין בידו כעת לעשות שליח וגם ל"מ בעת ההיא שלוחו דשלוחו של אדם כמותו והוא אין לו דיעה כעת וא"כ לא הוה שלוחו ולכך א"י לכתוב דלא מקרי שלוחו ועיין בג"פ סי' קנ"א ס"ק יו"ד שהרגיש בסברא זו ולכך אין כותבין אלא לכשישתפה. איברא דלפ"ז צריך להבין דא"כ איך מועיל לכשישתפה הא בעת שהוא שוטה נדחה שליחתו ובמה נעשה שלוחו אח"כ ובאמת שבירושלמי ר"פ מי שאחזו מדמה לה למי שהמיר אחר הפרשת קרבן דנדחה חטאתו. אך נראה דהש"ס דילן ס"ל דבאמת ר"ל אמר דהכא סמי' בידן ורק דר"י ס"ל דמחוסר מעשה. ולפ"ז זהו לענין שנכתוב בעת שטותו שפיר אמרינן דלא מקרי סמי' בידן דמכל מקום מחוסר מעשה הוא אבל לכשיחזור וישתפה שפיר לא מקרי נדחה דהא כל שבידו לא מקרי נדחה וכדאמרו בכמה מקומות וז"ב לפענ"ד. ובזה יש ליישב הא דפריך הש"ס ומי אר"י הכי והא אמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וכו' והיינו דהוא אמר דפסק כח השליחות והא חזינן דאף בשחט בו רוב שנים יכול לעשות עוד שליח ולהס"ד דמדמה לי' לזה א"כ חזינן דלא נפסק כח השליחות וע"ז משני דהתם דעתא צלילתא וכו' וא"כ יכולת בידו לעשות שליח משא"כ בזה. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דגם לר"ל מצי להקשות דהא בשחט רוב שנים אין סמי' בידינו וא"כ למה יוכל לעשות שליח ולפמ"ש אתי שפיר דודאי בכ"מ יש חילוק בין דיחוי מעיקרא דלא הוה דיחוי כ"כ לבין נראה ונדחה ועיין סוכה דף ל"ג. ולפ"ז בשלמא כששחט בו רוב שנים ורמז ואמר דהוה דיחוי מעיקרא שפיר אמרינן דלא נדחה כ"כ ויכול לעשות שליח משא"כ בנראה ונדחה בעינן דוקא סמי' בידן אבל לר"י דבעינן שיחזור וישתפה ומטעם דנפסק כח השליחות וע"ז מקשה דלענין שיהי' מקרי נפסק כח המשלח זה אי אפשר דהא חזינן דיכול לעשות שליח אף בשחט רוב שנים ולא נפסק כחו וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו בשבת דף קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל אם אפשר לקיים שניהם וכו' וקשה הא כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכדאמרו בקידושין דף כ"ג הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאל"כ הוה מלתא דל"מ עביד וה"ה בזה כל דמחוסר מעשה מפני שהאב מתכוין לקוץ בהרתו הו"ל מלתא דל"מ עביד. ומצאתי במגן אבות להגאון מוהר"מ בנעט ז"ל שהרגיש בזה ע"ד אחר ע"ש. ולפענ"ד נראה דל"ק דשם כיון דעיקר הקושיא הוא משום דר"ל דיכול לקיים שתיהן ואם נימא כיון דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח א"כ שוב אי אפשר לקיים ע"י אחר ושוב ידחה העשה דמילה אף באב עצמו ושוב יכול למשוי שליח וז"ב: