שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ט״ז (ד׳)

ובזה מבואר מה דאמרו שניהם מודים מאי והדבר תמוה דמה תבעי ליה דפשיטא דבשניהם מודים מיירי דאי בהכחשה בודאי עד אחד בהכחשה לא מהימן ועיין יש"ש סי' ח"י ובפ"י ובנוב"י מהד"ב סי' ע"ה ולפמ"ש אתי שפיר דה"א אף דהוא עד אחד בהכחשה כיון דנאמן עכ"פ לענין המעות דתהיה צריכה שבועה או אף להחזיר דהיא לא ידעה בבירור שכיון למתנה וא"כ כל שיש לו נאמנות לענין המעות ממילא נאמן גם לענין קידושין וע"ז אמר דמכל מקום אינו נאמן ובודאי כיון לשם מתנה וזה דבעי שניהם מודים דהיה לשם קידושין דבזה ודאי נאמן עד אחד לענין הממון ממילא נאמן גם לענין הקידושין עצמם ובזה מדוקדקין דברי רש"י הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימניה ע"ש ד"ה מהו. והדבר יפלא מתי לשון המניהו ומתי המנוהו וגם מה צורך לנאמנותו והא שניהם מודים. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ששניהם אומרים דקדשה רק דיש ספק אי כיון לשם מתנה והעד מעיד בפניו נתקדשה הרי המניהו דלענין דלא הוה מתנה ושוב ממילא יש לו נאמנות גם לענין קידושין וכמו שליש דנאמן מתורת הנאמנות שהאמינו. שוב ראיתי דכוונתי ת"ל האמת דהנה רש"י כתב ד"ה ואי ליכא עדים ואפילו מודה אמאי אסור בקרובתיה ע"פ עצמו הלא אינן קידושין אפילו לדבריו דאי נמי אמר בע"א הוה קידושין בשניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרו דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשוב להתקיים קידושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים הנה האריך רש"י וביאר הטעם דעד אחד חוששין לקידושיו משום דחשוב בד"מ לחייב שבועה. והדבר יפלא דמה ענין שבועה בד"מ לענין דבר שבערוה דבעי שנים ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ לענין המעות ודאי דלא כיון לשם מתנה דהרי שניהם מודים דקדשה ונתן נאמנות להעד שיהיה לשם קידושין וא"כ שוב נאמן גם בדבר שבערוה. ובזה מיושב מה שהקשה הנוב"י שם בהא דפריך מ"ט דב"ה והרי ר"א אמר בסוף הסוגיא מ"ד דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד וכו' וא"כ חזינן דמסתבר ליה דאף בהודאת בע"ד לבד יהיו קידושין וא"כ מה פריך מ"ט דב"ה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בהא דאמרו בסוף הסוגיא מה הוי עלה נתקשה הנוב"י דמה אמר מה הוי עלה שהרי כולם אמרו דאין חוששין לקידושין ורב אחדבוי אתותב ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר השאלה הוא לענין המעות דכל מה דאמרו דאין חוששין לקידושין הוא בשביל דהם סברו דהדבר פשוט דעד אחד אינו נאמן א"כ שוב ע"כ דנתכוין לשם מתנה ואין נאמנת לעד אחד כלל דהוי דבר שאין הדעת טועה אבל כיון דחזינן דר"י אין ולאו ורפיא בידיה ורב אחדבוי רצה לומר דהוה קידושין שוב הוה בכדי שהדעת טועה ושוב יש לו נאמנות נגד העד לענין נאמנות של המעות ושוב שייך לומר דנאמן לענין הקידושין וע"ז אמר רב כהנא דאין חוששין אף בזה ור"פ אמר דחוששין וע"ז שאל רב אשי לרב כהנא מ"ד דילפת דבר דבר מממון ועד אחד אין שום סברא דטעה שנתכוין לשם קידושין והא הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ עכ"פ היה יכול לטעות וכיון לשם קידושין וע"ז אמר דקא מחייבה לאחריני ושוב הוה בכדי שאין הדעת טועה ומעתה שפיר פריך מ"ט דב"ה דלא היה שום ספק עוד דכיון לשם קידושין דרק האמוראים פליגי אי חוששין לקידושין אבל ב"ה דהי' להם דבר ברור ובודאי ל"מ ודו"ק היטב כי נתברר ת"ל הדבר לאשורו וזה טעמו של הסמ"ג דסבר דחוששין לקידושין אך זה כל שכוונו לשם קידושין אבל כל שעשו לשחוק פשיטא דלית מאן דחש לה ודו"ק היטב ועיין בב"מ דף מ"ז גבי אדם יודע שכתבו התוספות דכל דאיכא מ"ד דלא ס"ל כן לא שייך אדם יודע והיא מכיון למ"ש ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק"ל שכתב דיש לומר דחוששין לקידושין ע"א אינו רק דרבנן וספק דרבנן להקל ובפרט שיש חזקת פנויה: