שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״ז

ע"ד שנשאלתי עידי קידושין שעברו על חרם שהחרימו ב"ד שראו כמה מכשולות בעניני קידושין וגזרו בחרם שלא יהי' עידי קידושין כ"א שיהי' שם ת"ח שיודע בטיב גיטין וקידושין עומד עליהם ועתה עברו חוק והי' עדים בקידושין אם עדותם עדות. הנה לכאורה נראה דמ"מ עדותם עדות דאף דעברו על החרם מכל מקום בעת ראותם הקידושין עדן לא נפסלו דאם נימא דנפסלו בשעה שראו העדות שוב ממילא לא עברו על החרם דכל החרם לא הי' רק שראו הב"ד כמה מכשולות שכ"א מהפוחזים ורקים מעמיד לו עדים קלים וריקים ומקדש לפניהם ואח"כ איכא חשש קידושין ולפ"ז אם הי' עדים פסולים פשיטא שלא עליהם היתה החרם דבהו לית מכשול כלל דהוה כמקדש בלא עדים וא"כ אם נימא דנפסלו לאותה עדות שוב ממילא לא עברו על החרם דלא עברו כלל על החרם וע"כ דלא נפסלו לאותה עדות ועברו על החרם וז"ב לפענ"ד. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בתוך התשובה שדיבר מענין הלז ואציגנו הנה וז"ל ועל מה שבא בשאלה שיש חרם מימי עולם שלא ימצא שום עד בקידושין אם לא יהיה שם החכם מרביץ תורה בקהל והפרנסים. הנה ראיתי מ"ש הרב המובהק מהרשד"ם שהואיל ועברו על החרם הקהלה דפסולים ונתבטל עדותם לגמרי. וגם ראיתי להרב סגן הכהנים בתחלת הספר השלישי שאף הוא נראה בעיניו כן אלא שהוקשה בעיניו וכו' לכך אמר דאפשר דטעמא דמלתא דלא נפסל עדותן אלא מכאן ולהבא אחר שנתקדשה אבל בשעת הקידושין כשרים היו ומיתיב הרב תיובתא לנפשי' מהא דהקשו התוס' פ"ק דחולין בהא דאמרו השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ומוקי לה אף במזיד והקשו התוס' אי במזיד היאך שחיטתו כשרה הא הוה מומר לחלל שבתות ע"ש. הרי אף שאינו נקרא מומר רק ע"י חילול זה מ"מ נפסלה שחיטתו וכתב דהתם בשעה שהתחיל לשחוט כדי נטילת נשמה עבר על חילול שבת ושחיטה כשרה לא הוה אלא עד גמר שחיטה והמהרי"ט הרבה להשיב עליו אפו במ"ש דאינו נפסל רק לאחר שראו עדות הקידושין דהרי גדולה מזו אמרו בפלוגתא דר"י ורבנן בב"ק דף ע"ג דלמ"ד למפרע נפסל נפסל גם על הגניבה דאמר בתכ"ד של טביחה אלמא דאף על מה דמסהדי תכ"ד נפסלו מכ"ש על אותו עדות גופא וכו' ולפענ"ד נראה דברי הרב הסגן נכונים דאם נימא דכוון לסברא הנ"ל שכתבתי א"כ שפיר קאמר דלא נפסלו לאותה עדות דאם נימא דנפסלו לאותה עדות שוב לא עברו כלל על החרם וכמ"ש. ומעתה אין מקום לקושית המהרי"ט הנ"ל דשם בודאי נפסלו למפרע דהרי העידו שקר בתכ"ד ופסולים הוא על מה שהוזמו משא"כ כאן דפסולם הוא שעברו על החרם. ובזה הן נסתר מחמתו כל ראיות המהרי"ט מעדות מוכחשת היא זו שהקשו בתוס' ב"ב דף ל"א דהא רבא ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ומשמע דלמ"ד למפרע הוא נפסל ניחא דש"ה דשפיר נפסל למפרע כיון שהעידו שקר אבל כאן לא עברו על החרם. איברא דלפ"ז יקשה א"כ מה קא מותיב לנפשיה הסגן כהנים מהא דהקשו בתוס' דנעשה מומר והא לא נפסל רק מאותה שחיטה ואילך ומה קושיא שם שפיר נפסל למפרע. אך זה אינו דגם שם יש לומר דלפי קושייתו דלא נעשה מומר בתחלת שחיטה א"כ שוב אי אפשר לומר דנפסל בתחלת שחיטה דכיון דנפסל למפרע ונעשה מומר ושחיטתו פסולה שוב הו"ל מקלקל גמור ולא שייך תיקון כלל שמוציאו מידי אבמה"ח ומכשירו לאכילה דהא שחיטתו נבילה וכיון שכן שוב לא נעשה מומר למפרע אלא שלפ"ז שוב ליתא לתירוצו דנעשה מומר בתחילת שחיטה דאף אם נימא דכדבריו כן הוא שנעשה מומר בתחלת שחיטה הא שוב הו"ל מקלקל גמור ולא נעשה מומר כלל. איברא דגוף דבר זה דנימא דלפי שנעשה מומר שוב לא תיקן כלל והוה מקלקל. לכאורה לא נראה כן מהא דמשני בפסחים דף ע"ג דתיקן להוציאו מידי אבמה"ח ופירש"י לב"נ וכיון שכן אם הוה מומר מ"מ הוציאו מידי אבמה"ח לב"נ דמ"מ אינה חיה ועדיין יש מקום לומר דלפמ"ש התוס' בשב' דף ק"ו דבעי שהתיקון בא בעת הקלקול וכתבו דבשחיטה בא התיקון בעת הקלקול דתיקן להוציאו מידי אבמה"ח. ובמק"א הקשיתי ע"ז באמת דהא בב"נ במיתה תליא וא"כ לא בא התיקון בעת הקלקול. אך אף אם נימא דמותר גם לב"נ משום דמי איכא מידי עכ"פ כאן שאין השחיטה מועלת לישראל בודאי אסור גם לב"נ שוב לא הוה מתקן ועיין בש"ך יו"ד סימן כ"ז שכ"כ בהדיא בשם הרשב"א בת"ה וצע"ג: