שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״ה

אשר עוררתני בדבר שהאריך הט"ז בסי' תקצ"ו ס"ק ב' לחלוק על הרמ"א וסובר שאין שום איסור לתקוע אחר שיצאו חובת התקיעות ואא"ז הח"ץ ז"ל סימן ל"ה חולק עליו. מה דעתי בזה. אהובי למה תשאל לשמי בדבר אשר מלכים מדיינים זה עם זה ובכ"ז אחר אשר דרשת מאתי לא אמנע מחוות דעתי הקלושה לא למעשה כ"א לפלפול. והנה לכאורה דברי הט"ז נכונים דאמאי יהיה אסור לתקוע ומה שבות יש בזה אחרי שהוא חכמה ואינה מלאכה ואף דאם נימא דמכל מקום שבות יש בזה מ"מ אילו הי' מקלע לי' אחד שהיה צריך לשמוע עוד תקיעות הי' מותר וחובה עליו להוציאו אחר שלא יצא עדיין וא"כ למה לא נימא הואיל בזה כמו בכל מלאכת יו"ט ומכ"ש בשבות דרבנן. ובזה אין מקום להשגת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"ה שכתב שנעלם ממנו תלמוד ערוך ס"פ אלו קשרים דאמר דתקיעת שופר אסור משום שבות ע"ש דודאי גם הט"ז מודה דבשאר שבתות ויו"ט שייך שבות בתקיעה אבל בר"ה שייך הואיל. ובזה ל"ק גם ממ"ש התוס' בחולין דף פ"ד דבתקיעת שופר איכא שבות ואפ"ה ספיקא דוחה יו"ט ומזה הביא הח"ץ שיש שבות. ולפמ"ש אין ראיה דבאמת דיש שבות רק שבר"ה כיון שדוחה שוב שייך הואיל. אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דלא שייך כאן הואיל דהרי רבינו ז"ל בפרק ל' משופר ה"ו כתב אע"פ שהתקיעה משום שבות וראוי הי' שיבא עשה של תורה וידחה ל"ת דמדבריהם ולמה אמרו אין תוקעין גזירה שמא יטלנו הרי דבשבת איכא שבות אחר מלבד השבות דשמא יעבירנו ורק דעשה דאורייתא מהראוי הי' שידחה ולפ"ז כיון דהשבות הוא משום מתקן כלי שיר א"כ גם ביו"ט היה ראוי לגזור וע"כ דמשום עשה דשופר דחי ל"ת דדבריהם לכך לא גזרו וא"כ בזה לא שייך הואיל דע"כ לא אמרינן הואיל רק בכל מלאכת יו"ט דלצורך הוא היתר גמור אבל כאן אטו מי לית בי' משום שבות רק דעשה דוחה וא"כ לא שייך הואיל דשם הי' העשה דוחה וכאן ליכא עשה. ובזה ישבתי לנכון קושית המזרחי שהקשה דאמאי לא גזרו משום מתקן כלי שיר. ולפמ"ש אתי שפיר והדבר מבואר ברבינו דמשום זה העשה דוחה אבל שמא יעבירנו אינו דוחה. איברא דדברי רבינו צריך ביאור דאמאי שבות דתיקון כלי מהראוי לדחות ושמא יעבירנו אינו דוחה ועיין בלח"מ שהרגיש בזה ונדחק. אבל באמת לפמ"ש בעצמו שם להקשות דאיך כתב רבינו דידחה העשה הל"ת דדבריהם והא איכא ג"כ עשה דדבריהם וכמ"ש רבינו בפ"א הלכה ד' וחילק בתירוץ האחרון דשאני התם דאינו בעידנא וכאן הוה בעידנא. ולפ"ז זהו לענין השבות דתקון כלי שיר אבל לענין השבות דשמא יעבירנו זה יהיה קודם קיום העשה ואינו בעידנא וז"ב. שוב ראיתי במזרחי עצמו שכתב ליישב קושייתו דע"כ לא העמידו דבריהם בשב וא"ת רק היכא שאינו מקיים עדיין המצוה אבל במקום שבאו בב"א ההכשר מצוה בעת השבות לא העמידו דבריהם ודבריו תמוהים כמו שתמה בפר"ח דהא בכמה מקומות העמידו חז"ל דבריהם אף דבא בב"א במקום מצוה ממש ואולי כוונתו כמ"ש דבאמת איכא כאן גם עשה דדבריהם ובכה"ג בעינן בעידנא. איברא דלפמ"ש יקשה בהא דאמרו בחולין דף פ"ד תקיעת שופר בגבולין תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקא דוחה י"ט ומה דמות יערוך משבת לי"ט דבשבת שייך משום שמא יעבירנו דהוא קודם קיום המצוה לכך אינו דוחה אבל בי"ט דשבות שמא יתקן כלי שיר כמ"ש התוס' שם זה בעת קיום המצוה בזה העשה דוחה וכן הקשו האחרונים על המזרחי הנ"ל. אמנם הדבר נכון דשם ספיקא היינו ספק איש ספק אשה אם כן לא שייך דעשה דוחה דהא ספק שמא לא נתחייב כלל בשופר ובזה ודאי דלא דחי ספק עשה של תורה עשה ול"ת דדבריהם וגם באשה מצוות על עשה אף דהוא מ"ע שהזמ"ג כיון דאיכא ל"ת גבי' ובפרט מלאכת שבת ויו"ט דהשוו נשים לאנשים וז"ב. ועכ"פ יהיה איך שיהיה לא שייך כאן הואיל וכמ"ש. והנה לכאורה יש לומר דמותר מטעם מתוך שהותרה תקיעה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכעין זה כתבו התוס' בחולין שם לענין הוצאה וה"ה לענין מלאכת תקיעה. אך זה אינו דע"כ לא שייך מתוך רק שם בכל מלאכת יו"ט דלצורך הותרה לגמרי משא"כ כאן לצורך המצוה הותר לתקוע אבל לא לתקן כלי שיר ורק דלצורך לא יכלו לגזור ומטעמים שכתבו האחרונים בסימן תקפ"ח אבל שלא לצורך לא שייך הטעמים ואסור ולא שייך כאן מתוך דזה לא הותר כלל. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת שאגת ארי' סי' ק"ג דאם נימא דאסור לתקוע שלא לצורך אמאי תקעינן קשר"ק מספק והרי לר"י דס"ל נשים סומכות רשות לא הותר ספק כלל כדאמרו בחולין שם וא"כ איך הותר קשר"ק וע"כ דלאדם זכר שהותר לתקוע מותר לתקוע גם שלא לצורך. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין ספק בתקיעות פשיטא דשייך מתוך וגם על ספק קיום המצוה לא גזרו ובלא"ה כיון דאיכא ספק א"כ אם לא יתקעו יש חשש על מה שתקעו כבר שתקע באיסור דכל שאינה תקיעה כראוי תקע שלא לצורך ושלא לתקע כלל אי אפשר דהא מצוה לתקוע ולכך מוכרח לתקן כל הספקות דמה חזית לתקוע בספק זה ולא הספק אחר אבל בספק אשה דהספק שמא לא נתחייבה כלל שפיר אמר ר"י דספיקא אינו דוחה ובלא"ה שם יש לתקן שיתקע אחר משא"כ בספיקות דקשר"ק וז"ב ועיין בתוס' ר"ה ד"ה רדיית הפת ובמהרש"א ובמהרמב"ח ביום תרועה שם. ומה דתקנו לתקוע מיושב ומעומד הוא משום ערבוב השטן תקנו חז"ל לתקוע ובכה"ג ודאי מותר וצ"ע ביראים מצוה קי"ז שכתב דלכך תקנו שניהם משום דתקיעה חכמה ואינה מלאכה ומשמע דאילו הי' מלאכה היה אסור וצע"ג דכל שהוא תקנת חז"ל לא שייך חשש איסור וגדולה מזו כתב הרשב"א בחידושיו לר"ה דב"ת ל"ש כל שתקנו חז"ל מכ"ש השבות דתקיעה. ומעתה פשיטא דאסור לתקוע בחנם. והנה בגליון הש"ע כתבתי ראיה שלא כדעת הט"ז מדברי הרמב"ם הנ"ל דכתב דאיכא בשופר שבות דדבריהם וא"כ ממילא גם בי"ט. כעת ראיתי דיש לדחות ראיה זו דיש לומר דע"כ לא כתב רבינו רק לענין שבת דמהראוי היה שידחה העשה הל"ת דדבריהם והיינו בשבת שם שייך משום שמא יתקן כלי שיר אבל ביו"ט דלא גזרו משום תיקון כלי שיר דא"כ לא לתקע ביו"ט כלל וכיון שלא גזרו ביו"ט כלל הגזירה לא חלקו בזה אף שלא לצורך. ובזה מיושב השגת הח"ץ כמ"ש דו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב זלה"ה. אמנם באמת לפמ"ש הט"ז בעצמו סימן תקפ"ח ס"ק ה' ליישב קושית המזרחי דכיון דקול השופר לא ניתן רק לתקוע ולא לשיר או דלא יכלו לעקור מ"ש התורה בפירוש א"כ פשיטא דזה דוקא מה שהוא לצורך המצוה אבל לתקוע בחנם ודאי אסור. וגם לפמ"ש המג"א שם דבי"ט לא גזרו דממנ"פ אם יו"ט הוא לא גזרו במקום מצוה ואי חול הוא לא עביד כלום א"כ דוקא במקום מצוה לא גזור משא"כ כל שאינו מצוה ודאי גזרו וז"ב מאד. וראיתי לאחרונים שהקשו דאיך קאמר בחולין דף פ"ד תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה את השבת ספיקה דוחה יו"ט דמה ודאה שייך לפמ"ש הרמב"ן פ"ד דסוכה דלכך גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא ע"ש. ולפענ"ד ל"ק דשם קאי ודאה על ודאי איש ההיפוך מספק דהיינו ספק איש (לא) ספק י"ט וא"ל דאכתי אין ראיה דלמא לכך לא דחי ודאי איש דמ"מ יש ספק בקביעא דירחא משא"כ ביו"ט דממנ"פ אי לא בקיאין בקביעא דירחא א"כ לאו יו"ט הוא כמ"ש המג"א דזה אינו דלענין י"ט אמרינן אדרבא דלמא י"ט היא ואפ"ה לא דחי ספק אשה השבות. עכ"פ נראה לי ברור דאסור לתקוע בחנם ומ"ש הט"ז דא"כ היה ראוי לאסור אף הטלטול דמוקצה היא דומיא דשפוד של צלי אחר שנצלה. הנה מלבד דאין זה ברור והרש"ל מתיר לטלטל גם סכין של מילה לאחר שמל ואף דהט"ז בסי' רס"ו בא"ד אוסר אבל כאן ודאי יש להתיר דהא חזי כל היום למי שלא שמע תקיעות והוה דומיא דאמרו גבי סוכה דלא אקצי' מדעתי' דלמא מזדמן ליה סעודתא בה"ש וה"ה בזה משא"כ מילה דמה דנולד כבר נולד וידע מיניה ולא יקרה חדשות וגם לפמ"ש המג"א סי' של"א ס"ק ה' דבמילה אסור מטעם מוקצה מחמת חסרון כיס וזה לא שייך בשופר דאינו מקפיד כ"כ שאינו מתקלקל כ"כ ועיין מג"א סי' תקפ"ו ס"ק ד' בזה ודו"ק. ועיין בר"ן בר"ה גבי מתעסקין עם התינוקות שכתב ג"כ דמלבד הגזירה דשמא יעבירנו איכא שבות דתקיעה גופא והיינו משום תיקון כלי שיר ע"ש ושם משמע דאף בר"ה שחל בחול איכא איסורא דאל"כ מה אשמעינן במשנה דמתעסקין עם התינוקות ור"א הוא דחידש אף בשבת וע"כ דאיכא שבות אף בר"ה ושלא כדברי הט"ז. ובגוף קושיית הלח"מ בפ"ב משופר הנ"ל דאמאי כתב רבינו בפ"א משופר הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה של דבריהם וכאן כתב דמהראוי הי' שתדחה העשה של שופר וידחה ל"ת דדבריהם. נראה לי הדבר ברור דאין ענין זה לזה דבשלמא בפ"א דאותן השבותין הם ודאי שבותין כגון לעלות באילן או לשוט ע"פ המים או חוץ לתחום וכדומה כל מה שמוזכר במשנה א"כ הוה עשה ול"ת של דבריהם דאחר דרבנן אסרוהו שוב נקראו מלאכה אבל שם בפ"ב דקאי לענין שבות דשופר דהוא משום תיקון כלי שיר אטו הוא ודאי איסור רק דרבנן גזרו שמא יתקן כלי שיר ופשיטא דזה לא נקרא עשה ול"ת דמה שגזרו חז"ל שמא יבואו לידי תיקון כלי שיר ועי"ז אסור התקיעה וזה אינו רק ל"ת בלבד דאסרו מדרבנן וזה אינו רק ל"ת דרבנן בלבד. ויש להמתיק הדבר עפמ"ש הריטב"א ביבמות דף ה' גבי לאו דמחמר דכל שאין בו מעשה אף שהתורה אסרוהו מכל מקום לא שייך בו עשה דשבת דמ"מ שובת הוא דאינו מעשה א"כ מכ"ש במה שגזרו חז"ל שמא עי"ז יבא לידי תיקון כלי שיר זה אינו רק ל"ת דרבנן ולא עשה ומהראוי שיבא עשה של שופר וידחה ל"ת דדבריהם וז"ב מאד. איברא דאכתי יקשה דא"כ אמאי גזרו משום שמא יעבירנו דזה ג"כ אינו רק חשש דרבנן ואינו רק ל"ת דדבריהם וכעין זה הקשה הלח"מ לפי שיטתו ובשלמא בכל הני דגזרי שמא יעבירנו ל"ק דכל הני עכ"פ שייך בהו מעשה כגון טבילת כלים והזאה וכדומה אבל תקיעה גופא אין בה מעשה שהיא חכמה ואינה מלאכה וא"כ מהראוי שתדחה העשה של תורה הל"ת דדבריהם וע"כ נראה העיקר כמ"ש הקדמונים בהא דאמרו בברכות דף כ' גבי מת מצוה דהותר הלאו דלא יטמא והקשו התוס' דא"כ בכ"מ דעשה דוחה הל"ת נימא דהותר וכתבו הקדמונים דש"ה דאין מקום להל"ת דטומאה לחול כלל גבי מת מצוה שפיר אמרינן דהותרה משא"כ בכל עשה דוחה לל"ת דיש מקום חלות לל"ת שיהיה קיים לכך אינו רק דחויה. ומעתה בשלמא לענין השבות דתיקון כלי שיר אי נימא דגבי שופר העשה דוחה שוב לא משכחת לה מקום חלות גבי שופר דגבי שופר לא גזרו ע"ז משא"כ גזירה דשמא יעבירנו שפיר שייך אף דהותר גבי מצוה. ומיהו יש לדחות דלא דמי לשם וצ"ע: