שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״א

בגיטין דף מ"ח אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי וכו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע והקשו בתוס' אנן היכן עושים הא קי"ל כר"ל ע"ש. והנראה בזה דהנה התוס' דף מ"ז ד"ה טבל הקשו הא עכ"פ יש בו חלק שלו והמותר יכול להקדיש כדאמרו בב"ב דף פ"א דמקדיש להו. ולפענ"ד נראה דהנה בב"ב שם הקשו התוס' דמה מועיל הקדש על תנאי הא במנחות גבי התודה לא מועיל וכתבו דשם ניכר הדברים שלשם תודה מביא וכאן אינו ניכר ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דשם אזל הש"ס דמביא ואינו קורא א"כ ליכא מעשה הניכר אבל כאן דמביא וקורא הרי ניכר דלשם ביכורים מביא א"כ אינו יכול להקדיש על תנאי. איברא דהתוס' שם כתבו דאפילו קורא אינו ניכר דהוה כקורא בתורה ע"ש ובאמת שבש"ס מסיק כן דלמה לא יקרא מספק. אמנם נראה דשם אמרו דעביד כר' יוסי בן חנינא והרי ריב"ח ס"ל בנזיר דף כ"ט דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ מכ"ש מה שיביא חולין בעזרה ודאי לאו דאורייתא א"כ לא אכפת לן מה שמקדיש על תנאי ומה דמחזי כחולין בעזרה הא גוף חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא שפיר מקשה דהיאך משכחת לה דהא לא מצי מקדיש דמחזי כחולין שנשחטו בעזרה ולפ"ז זהו לר' יוחנן אבל לדידן דקיי"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ועיין במשנה למלך פ"ב משחיטה א"כ יכול להקדיש על תנאי וכמ"ש. ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב בגיטין דלא משכחת מביא וקורא והיינו דאי לא קרי היה יכול להקדיש על תנאי ודו"ק. והנה המשנה למלך פי"א משמיטה הקשה על הראב"ד פכ"ג ממכירה שכתב שהמוכר שדהו לסמ"ך שנה או למ"ם או לנו"ן שיכול לעשות כל חפצו כמוכר שדהו בזמן היובל ומשמע דמוכר ביובל יכול לחפור שיחין ומערות והרי בירושלמי אמרו סוף השולח דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לחפור בו שיחין ומערות דבעינן ושב לאחוזתו בעינו והוא תימה גדולה. ואני מוסיף דבירושלמי שם מוקי הפלוגתא דמאן דס"ל קנה קרקע הוא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ מבואר דאף לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי אינו רשאי לחפור מכ"ש לדידן דקיי"ל דלא כקנין הגוף דמי ודאי אינו רשאי לחפור. אך לפענ"ד נראה דבר חדש ודברי הראב"ד מדוקדקים. דהנה הרמב"ם כתב והוא מהש"ס ב"מ דף ע"ט דהמוכר שדה לסמ"ך שנה אין יוצא ביובל מ"ט דהתורה אמרה לא תמכר לצמיתות וכאן לא נמכר לצמיתות ועיקר הקפידא שלא תמכר לצמיתות. ולפ"ז נ"ל ברור דבכה"ג ודאי מותר לחפור בה שיחין ומערות דלא שייך ושב לאחוזתו וזה לא אמרה תורה רק במוכר סתם דהיינו עד היובל ומכ"ש במוכר לצמיתות אבל כאן דלא שייך ויצא ביובל לא שייך ושב לאחוזתו ולפ"ז ה"ה במוכר לנו"ן או למ"ם דלא שייך ויצא ביובל שהרי יוצא מקודם היובל מותר ג"כ לחפור בו בורות שיחין ומערות וא"כ הן הן דברי הראב"ד דבכה"ג שמכר למ"ם או לנו"ן או לסמ"ך כ"ז שלא מכר סתם דהיינו עד היובל מותר לחפור בו בורות שיחין ומערות דהיינו מוכר לזמן קצוב וגם במוכר בזמן שהיובל נוהג היה מותר בכה"ג לחפור בו בורות שיחין ומערות. ולפענ"ד מה דנקט בש"ס מוכר שדהו לסמך שנה ה"ה בפחות אלא שבפחות לא שייך שיהיה יותר ממה שמכר לו אבל לענין חופר בורות בודאי מותר וז"ב. איברא דלפ"ז קשה הא דאמר דלא משכחת דמייתי ביכורים וכו' והא משכחת לה בקנה יותר מיובל דאז אינו יוצא ביובל וא"כ מביא שפיר ביכורים. ולפמ"ש מותר לחפור בו בורות שיחין ומערות. אך זה אנו דהש"ס מקשה בירושה והיינו שהמוריש היה לו שדה וא"כ היורשין שירשו אף שהן לקוחות היינו שיחזרו ביובל וא"כ לא משכחת דמייתי ביכורים. ולפ"ז לפי מה דאמר ר"ח דביובל ראשון לא סמכה דעתו ד"ה מביא וקורא מכ"ש אחין שחלקו דודאי לא סמכה דעתו שיחזור א"כ שפיר מייתי ביכורים ואף דר' יוחנן דס"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה דוקא לר"י אבל אנן לא קי"ל כן דבזה ודאי לא סמכה דעתו וכעין זה חלקו התוס' בעצמן בין ירושה ללקוחות ע"ש אבל לא כתבו טעם לזה אבל לפמ"ש הדבר נכון בטעמו וז"ב. ובזה מיושב מה דהקשה הפ"י בהא דס"ל לר"ל דמביא ואינו קורא וקשה למה מביא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ביובל הוה קונה לזמן רק דביובל אסור לחפור מטעם ושב לאחוזתו אבל מ"מ יכול להביא דמכל מקום קנה לזמן וז"ב ול"ד לאינך דלא נקרא קונה לזמן: