שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קמ״ו (ד׳)

והנה במ"ש למעלה לענין מבטל כיסו של חבירו אם חייב מכאן ולהבא שנחלקו הרש"ל והרמ"א בחידושי אמרתי בהא דמבואר בסי' ע"ג ס"ב בחו"מ באם ע"א אומר שהיום סוף הזמן שקבע ה"ז נשבע שבועת התורה והוא מהרמב"ם וה"ה כתב שלא מצאו מבואר ובמהרי"ט בתשובותיו חלק חו"מ סימן ק"ה תמה עליו שהביא ראיה מהא דאמרו במכות דף ג' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וכו' אומדין כמה אדם רוצה ויהיה בידו אלף בין נותנין מכאן ועד עשר שנים הרי דחשיב דררא דממונא אף לענין עדים זוממין ע"ש. ואמרתי דבאמת אין ראיה דבאמת קשה דהא לא הוה רק מבטל כיסו של חבירו ופטור ולמה יתחייבו העדים בזה ועיין בקצה"ח סימן ע"ג שהאריך בזה וע"כ דמכאן ולהבא חייב. ולכאורה רציתי לומר דשאני עדים זוממין דבאמת מבטל כיסו של חבירו הוה דיני דגרמי והרי בכל דיני דגרמי אף דפטור בדיני אדם אבל לצאת ידי שמים חייב וכבר נודע דכל דחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיניה. ולפ"ז עדים זוממין דחייבין כל שיכול לתפוס כמ"ש הכ"מ בפכ"א מעדות משום דבקל יכול לתפוס ובמגדל עז ביאר הדבר דהם חייבין מכאשר זמם והרי זממו לחייב כשיתפוס ע"ש ולפ"ז גם בכאן עדים זוממין חייבין דזממו לחייב כשיתפוס. אך העיקר נראה דאין ראיה מעדים זוממין דהרי באמת ניהו דמבטל כיסו של חבירו פטור אבל פשיטא דאסור לעשות כן וכל מאן דעביד הכי לאו כדין עושה וא"כ באמת שוה ממון אצל הלוה דהוא מסתמא לא נחשד על כך שיעקל ממון חבירו שלא כדין ולכך העדים חייבים שאמרינן מסתמא היה נותן מיד ולא נחשדו בני ישראל על כך אבל שיתחייב שבועה על כך באם ע"א טוען שהיו סוף הזמן והלוה מכחיש בזה פשיטא דלא הוה דררא דממונא דהא כיון דגם אם ביטל כיסו של חבירו פטור וא"כ כל שמכחישו אין כאן דררא דממונא לגבי המלוה שהרי ביד הלוה לבטל כיסו של חבירו ופטור וז"ב כשמש דלכך לא מצא ה"ה ראיה להרמב"ם. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת מיימוני והובא במלמ"ל פ"ג ממלוה דאיך שייך אומדין כמה אדם רוצה ליתן והא הוה ריבית ע"ש שנדחק דמיירי בשכירות והמשנה למלך האריך בזה ולפמ"ש יש לומר ע"ד הפלפול דריבית לא שייך כאן דכיון דבידו לבטל כיסו של חבירו א"כ לא שייך אגר נטר דהא מצד המתנה לא נתחייב כלל והו"ל כמתנה בעלמא ואף שהוא אינו רוצה לגזול מכל מקום רבית לא שייך בזה וצ"ע בזה וקצרתי לפי שהוא ע"ד הפלפול ודו"ק. ובחידושי אמרתי ליישב בזה דברי הרמב"ם שכתב לדחות דברי רבותיו בהנאת מחילת מלוה שפירשו שכבר הלוה לה והרוויח לה הזמן וכתב דאף בהנאת מחילת הזמן אינה מקודשת ותמה הב"י בסי' כ"ח דא"כ גם לפי פירושו שהלוה לה כעת ונותן לה זמן רב אמאי תהיה מקודשת ע"ש שכל הפוסקים תמהו עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה מבטל כיסו של חבירו במה שמרויח לה הזמן ניהו דחשיב לה הנאה דמסתמא היתה משלמת לו תיכף בכלות הזמן מכל מקום עכ"פ המקדש אינו נותן לה דבר משלו דהא היתה יכולה לבטל ופטורה אבל בלוה לה כעת עד זמן מוגבל שפיר הו"ל הנאה מחודשת דהא בידו שלא ללות לה ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ. והנה בדברי הרמב"ן שהבאתי למעלה קשיא לי טובא בהא דאמרו בנדרים דף ל"ג ע"ב בנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר לא קא מהדר לי' דקמהני לי' פרוטה דרב יוסף. ולכאורה תימה דכיון דנכסי בעל אבידה אסורים למחזיר א"כ נהנה המחזיר כשנימא דנעשה שומר עליו ובשביל דצריך לשטחו ולנערו דאז נהנה פרוטה דרב יוסף וכיון דלא נעשה שומר עליו שוב אין ידו כיד בעלים והרי הוא כמו שמנחת בקרקע וקני לי' המוצא משום יאוש דכל הטעם דל"מ יאוש באבידה משום שנעשה שומר עליו וידו כיד בעלים ול"מ יאוש וכאן לא נעשה שומר דאז נהנה פרוטה דרב יוסף ושוב קנאו ביאוש ואם מחזיר הו"ל כמתנה בעלמא ושוב אינו נהנה פרוטה דרב יוסף דאינו מחויב להחזיר לו וא"כ למה לא יחזיר לו. עוד קשיא לי על הא דקאמר דאם נכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר לי' מדעם דנפשיי קעביד והיינו דלא מהני לי' מידי רק שמבריח נזק אבידתו מעליו ואמאי והא כיון דהמחזיר אסר הנאתו על בעל אבידה א"כ שוב פשיטא דאסור לשמור לו איזה חפץ ולעסוק בשיטוח וניעור וכדומה דעכ"פ שוה פרוטה ובפרט במודר הנאה דוויתור אסור במודר הנאה וא"כ כל דלא נעשה שומר שלו שוב הוה אבידה כמו נח בקרקע דלא נעשית ידו כיד בעה"ב וקנאה ביאוש וכשמחזירו הרי מהנהו דמתנה בעלמא יהיב לי' ואסור והדברים הם תימה רבה וקושיותי נפלאות. ולכאורה רציתי לומר ראיה מזה לשיטת הרמב"ם דהמדיר הוא דלוקה ולא המודר וא"כ כשאסר בעל אבידה הנאתו על המחזיר בעל אבידה אסור לההנותו אבל המחזיר מותר וא"כ נעשה שומר שלו אלא דאכתי קשיא מנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה דלא נעשה שומר שלו. והנראה בזה ע"פ מ"ש התוס' בשבועות בפ' שבועת הדיינים בהא דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ואמאי והא מהנהו פרוטה דרב יוסף וכתבו דיוכל לתקוע במקום שאין עני באותה שעה אבל בשומר דכמה פעמים שמתעסק בשטוח וניעור ויפטר מפרוטה דרב יוסף ע"ש ובש"ך חו"מ סימן רס"ג סי"ד ולפ"ז שפיר יכול להיות שומר שלו דהא באמת יוכל לשמור במקום שאין עני ולא יהנה פרוטה דרב יוסף ואף דקשה הדבר מכל מקום כל דאפשר להיות שומר שוב לא קנה ביאוש ונהנה פרוטה דרב יוסף. ובזה אני אומר להדר פני זקני המהרש"ל שכתב בפרק הכונס סימן ט' ראיה דלא הוה רק ש"ח והביא ראיה ממה דשרי להחזיר אבידה במודר הנאה ומהך דמכסין בעפר הנדחת דמצות לאו להנות נתנו והש"ך סי' רס"ג שם השיג עליו דמה דמחזיר אמרו פרוטה דר"י לא שכיח והיינו דאף דהוה ש"ש בשביל שיוכל להזדמן עני אבל כיון דלא שכיח ליתא בכלל הנאה ומה דמייתי ממצות לאו להנות נתנו לא ראה דברי התוס' בשבועות הנ"ל. ולפמ"ש יש לקיים דברי הרש"ל דהכי כוונת הרש"ל דכיון דעכ"פ לא שכיח שיזדמן עני א"כ שוב לא נהנה כלל ולא שייך הנאת הגוף בהדי מצותו דהא אינו ברור שיהיה הנאת הגוף בהדי מצותו ושוב לא אכפת לן דמצות לאו להנות נתנו ולא נעשה שומר עי"ז דבעינן הנאת שו"פ ברורה ודו"ק היטב. ויתכן יותר לפמ"ש הר"ן בחולין גבי ריחא מלתא דבהנאה לא שייך פסיק רישיה דכל שאינו מכוין להנות אף שנהנה ואי אפשר בענין אחר שרי ע"ש וא"כ כאן דהוא מצוה קעביד אף דיש לו הנאת הגוף בהדי מצותו למה לא יהי' שרי הא בהנאה לא אכפת לן כל דאי אפשר בענין אחר ואף אם נימא דלא כהר"ן שבאמת גם הר"ן סותר עצמו בזה דבשבת נראה מדבריו דפסיק רישא אסור אף בהנאה והארכתי בזה בתשובה למדינת הגר כאן דעכ"פ אינו ברור שנהנה בודאי מותר דלא מקרי פסיק רישא כיון דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ודו"ק היטב כי חריף הוא כנ"ל להדר פני זקני המהרש"ל שלא יהי' דבריו כמו זר נחשבו ח"ו: