שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קמ״א (ד׳)

הנה שנים רבות אח"כ בשנת תרל"ג היה אצלי הרב החריף מוה' שמואל איצק שור נ"י מזלאזיטץ הקשה ג"כ קושיא זאת ותירצתי לו כן אבל אח"כ ראיתי שזה אינו דהרי הר"ן כתב כן גם לענין נשבע על איסור א"כ ניהו דאמעט מקרבן לא אמעט ממלקות וכ"ה שיטת הרבה פוסקים כמ"ש המלמ"ל פ"ד משבועות ה"א. והנה כעת ביום ד' ויקהל פקודי תרל"ג נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך להבין במ"ש הר"ן והפוסקים דאיתא בלאו לענין מלקות. ולכאורה צריך ביאור דהיאך חל עד"מ שנשבע שלא לאכול נבילה ואיך שייך דיחול הא בשעה שנשבע שלא לאכול נבילה אין מקום חלות דנבילה מושבע ועומד מהר סיני ולא שייך שבועה ע"ז דמה יתן ומה יוסיף השבועה הא מושבע ועומד ע"ז ול"צ שבועה ע"ז וא"כ אף אם עבר ואכל היאך חל הא בשעה שנשבע לא הי' מקום חלות ויצא מפיו לשוא ואיך יחול כשעבר וזה דקדוק חמור וצריך לומר כמו דאמרו בנדרים דף ח' הנ"ל דחל לזרוזי נפשי' וה"ה כאן דחל שלא לעבור לזרוזי נפשי' שנפשו תאב לאכול האיסור ונשבע לזרז עצמו וז"ב. ולפ"ז אם נשבע שלא לחרוש ביו"ט וא"כ שפיר הוה מושבע ועומד ואין מקום לחול שיאסור בשבועה שכבר מושבע ועומד וא"ל שעשה לזרוזי נפשי' שהרי יו"ט מושבע ועומד על כל המלאכות ול"ש שעשה לזרוזי נפשי' דא"כ למה פרט שלא אחרוש ביו"ט והא כל המלאכות אסורות וא"כ שוב שפיר מקשה דמושבע ועומד מהר סיני וז"ב. איברא דלפ"ז בהך דנדרים טרם שחידש הש"ס לזרוזי נפשי' יקשה האיך חל לענין בל יחל למלקות והא מושבע ועומד הוא אבל זה אינו דשם שנשבע לקיים א"כ נשבע לקיים ושפיר יש מקום חלות על קיום אבל בנשבע שלא יעשה אין מקום חלות כלל. ובזה מיושבים גם דברי התוס' שהקשו דשלא אחרוש ליתא בלאו והן והקשה המשנה למלך דהא למלקות לא אמעט. ולפמ"ש א"ש דשלא אחרוש ביו"ט אין מקום חלות כלל דלא שייך לזרוזי נפשי' וכמ"ש ודו"ק היטב: