שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק״מ

ע"ד אשר שאלת היאך נוהגין בתרי משהו בפסח. הנה הבאת ראשי במחלוקת גדולי האחרונים מקור דבר זה חידש הט"ז ביו"ד סימן צ"ב דתרי משהו לא אמרינן ולמדו מהא דכתבו התוס' בחולין דף ק' דלר"י לענין מין במינו ל"מ מה שנאסרה בכ"ש לענין שתאסר האחרות וה"ה לדידן בחמץ בפסח דאוסר בכ"ש ע"ש ובנקה"כ חולק עליו וכן כתב המג"א בסי' תס"ז ס"ק י"ג דאוסרין כל התבשילין. ולפענ"ד ג"כ לקיים המנהג ולדחות ראיית הט"ז דהנה באמת צריך להבין גוף סברת התוס' דאמאי לא יאסר בכ"ש כיון שמכל מקום נאסרה נימא דנעשה נבילה. ולפענ"ד סברת התוס' דכל הטעם דמין במינו לא בטל הוא לפי שאחד מחזק טעם חבירו ואינו נתבטל במציאות ואף שהוא משהו מכל מקום לא נתבטל ושפיר נאסר. ומעתה זהו לענין שיאסר את המינו אמרינן שפיר דלא בטל בששים כיון דהוא מין במינו ואדרבא כשמצא את מינו מנערו ולא נתבטל המשהו אבל שיאסור לאחרים פשיטא דאין כח במשהו שנתערב בחתיכה גדולה לאסור לאחרים דבעצמותו אינו רק משהו ודי שיפקיע את עצמו שלא יתבטל ואמרינן דמ"מ נרגש קצת איסור בהחתיכה ולא נתבטל במציאות אבל במה תאסר לאחרים החתיכה בעצמה לא נאסרה רק שמעורב בתוכה קצת איסור אבל אין בכחה לאסור לאחרים והרי למה זה דומה לדבר חריף שנתבשל בקדירה של בשר ואח"כ נתבשל בו חלב והי' מעל"ע מעת נתבשל בו הבשר אף שעדיין בתוך מעל"ע מעת נתבשל דבר חריף מותר וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ב ס"ק ב' אף דדבר חריף משוי לי' לשבח אף שאב"י וע"כ משום דמכל מקום כיון שאח"כ נקלש בו הטעם מותר ועיין בש"ע הקטנים ביו"ד סי' צ"ה שנדפס שם מהגאון אהע"ז שחולק על המ"א סי' תנ"א עי"ז וסברתו ג"כ כיון דהחריפות כבר הלך לו ונקלש טעמו אין בכחו לאסור וה"ה לענין משהו אין בכחה לאסור דמכל מקום טעם קלוש הוא וז"ב. ומעתה לענין חמץ בפסח דהטעם דהיא במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין או טעמים אחרים בזה מה לי בתערובות הראשון או השני ס"ס דבר שיש לו מתירין הוא ואוסר במשהו וז"ב לפענ"ד ודו"ק. עוד יש להמתיק הענין דמין במינו דאוסר במשהו הוא היכא דבא"מ הי' אוסר עד ששים בזה במב"מ לר"י אוסר במשהו דבמינו מחזק הטעם ביותר אבל היכא דבא"מ לא הי' בכחו לאסור כלל כגון משהו דבא"מ אינו אוסר כלל גם במינו אינו אסור כלל. וכעין זה מבואר בא"ח סימן תמ"ז לענין חמץ בפסח במשהו דהיכא דבשאר איסורים לא היה אוסר רק כדי קליפה גם בחמץ בפסח אינו אוסר יותר וה"ה כאן לענין שיאסור שאר החתיכות אמרינן כיון דמשהו אינו אוסר בא"מ ה"ה במינו אינו אוסר וז"ב. וזה טעמו של התוס' דמשהו אינו אוסר משהו אחרת. איברא דאכתי לא הועלנו דניהו דהמשהו אינו אוסר אכתי לימא חתיכה נעשה נבילה ואוסר שאר החתיכות מפני שהם מינה וצ"ל דלא שייך חתיכה נעשה נבלה כל שהוא משהו וכמ"ש התוס'. ובזה יש להבין דברי התוס' שכתבו דל"ש שתעשה נבילה כל שהוא במשהו נאסר וכ"כ בשם רבינו אפרים דחתיכה נעשה נבלה לא שייך בשאר איסורים ועדיין יקשה דאותו משהו יאסר המשהו האחרת. ולפמ"ש אתי שפיר דאותו משהו אין בכחה לאסור מטעם שכתבתי וחתיכה נ"נ ל"א במשהו או כמ"ש רבינו אפרים. איברא דגוף סברת התוס' שכתבו דלא שייך חתיכה נ"נ היכא דאינו נאסר רק במשהו לא נודע הטעם דאמאי לא תאסר יותר והש"ך בנקה"כ הבין דכוונת התוס' כמ"ש הר"ן דכל שהוא נבלע ומעורב בכח אחר הוה כא"מ ועדיין יקשה דזה ניחא לשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נ"נ הוה כא"מ אבל לשיטת ר"ת אמאי לא יאסר החתיכה הנאסרת את האחרים כיון שהם מינה וכבר העיר בזה הפליתי בסי' צ"ב. והנראה לי בהבנת הענין עפמ"ש התוס' בדף צ"ו ע"ב ד"ה אפילו דלא אמרינן חתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות רק היכא שמתפשטת בכל החתיכה ע"ש ולפ"ז כאן דלא נאסר רק במשהו עכ"פ לא נתפשט בכל החתיכה לכך אינו אוסר ולא נעשה נבילה. ובזה י"ל מה שהקשו בתוס' אח"כ מקיתון של מים לבסוף וכתבו דלא הי' רק משהו והקשו דאכתי אפשר לסוחטו אסור והקשה הכו"פ כיון דע"כ אם אין חתיכה נעשה נבילה גם אפשר לסוחטו מותר דאל"כ גם לרבינו אפרים יקשה וכיון שכן שוב לא שייך אפשר לסוחטו כיון דלא שייך חתיכה נעשה נבילה לר"ת דהוה במשהו ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא שייך חתיכה נעשה נבלה הוא משום דלא נתפשט בכולו א"כ מה ענינו לאפשר לסוחטו כיון דמכל מקום יש כאן איסור משהו ואסור משא"כ לר"א דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשום מקום א"כ ממילא גם אפשר לסוחטו מותר דלא נעשה נבילה כלל. ולפ"ז עכ"פ לענין חמץ בפסח יכול להיות דאמרינן תרי משהו. וע"ד הפלפול יש לומר דלכך אין המשהו אוסר האחרת דהרי קי"ל בסי' ק"ה דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכיון שכן כיון דע"כ ע"י הרוטב נכנס בכה"ג יש לומר דגם אביי מודה דאמרינן סליק ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וע"כ לא ס"ל הך סברא דסליק רק כשהמינו נתן טעם ואז א"צ לבא מכח הרוטב ולא שייך סליק דמכל מקום המינו הוא בעין אבל כשהוא רק בלוע וצריך לצאת רק ע"י רוטב בכה"ג שפיר אפשר דגם אביי מודה דאמרינן סליק. והנה כבר כתבתי דהש"ך חידש וכ"כ הר"ן בהדיא דכל שכח האחר מעורב בו הו"ל כא"מ. ולכאורה צריך ביאור דאמאי הוה א"מ והא נתערב המשהו במינו והנראה לי דהנה באמת ר"י ס"ל דמין במינו לא בטל ויליף מדם הפר ודם השעיר וצ"ל אף דשאני התם ששניהם היתר משא"כ באחד היתר ואחד איסור ומה"ט ס"ל לרבנן דלא הוה מב"מ ועיין בר"ן בנדרים דף נ"ב וצ"ל לר"י דכיון דאם נימא מין במינו לא בטל שוב חתיכה נעשה נבילה א"כ ממילא נהפך ההיתר להיות נקרא איסור שוב הוה מין במינו גמור וז"ב. ולפ"ז אחר שחידש ר"ת דהיכא דנאסר ע"י משהו לא שייך חתיכה נעשה נבילה שוב לא שייך לומר דאותו משהו יאסר שוב השאר כיון דכח אחר מעורב הו"ל מין באינו מינו דאותו אחר דאינו נעשה נבילה הו"ל א"מ דהוא היתר וזה ברור בכוונת הש"ך ולפ"ז לר"א דס"ל דבכ"מ לא אמרינן חנ"נ ולדידי' צ"ל ע"כ דסברת ר"י משום דשוין בעצם לדידי' ראי' לשיטת הט"ז דאל"כ למה צריך לנתינת טעם ודו"ק: