שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק׳

נשאלתי אודות עזבון שעזב ש"ב הרב הגביר מוה' דוד לבוב קרן קיימת איזה סך וכעת אחד מחתניו בשמו הרב רנ"מ נ"י היה בתוך השרופים ב"ק בוטשאטש ואין לאל ידו לבנות ביתו ורצה לקחת המעות עולמית אלף ר"כ ולבנות ביתו ולתת טאבלאציע על ביתו שהוא שייך להקדש עולמית והבנים אינם רוצים ליתן עד שיהיה להם היתר שרשאין לעשות כן. ונשאלתי בזה. והנה בראשית ההשקפה מבואר בב"י ביו"ד סי' רנ"א וכן הוקבע בש"ס דלא שייך אומדנא בזה ומקורו מדברי המרדכי פ"ק דב"ב ויש להוסיף דאף אם נימא דאזלינן בתר אומדנא היינו שם דהעני דזה מלתא דשכיחא אבל כאן שריפה מלתא דלא שכיחא היא ולא אמרינן אומדנא לכ"ע. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן אומדנא היינו משום דלא שייך אומדנא כל שכבר נתן לגבאי א"כ אין לזה שום חלק ומה מועיל אומדנא בזה אבל כאן הרי באמת הוא ביד הקהל על קרן עולמית והרי נתן אינטבלאציע ע"ז וא"כ הרי היא באמת של הקהל והקרן קיימת אומדנא כזו ודאי מועיל. ומיהו יש לומר דכיון דכל אשראי ספק הוא ובפרט טאבאלציע על הבית הוא ספק אתי ספק לא אתי א"כ אינו דבר ברור וא"כ בכה"ג ודאי אין לו לתת מהמעות פן יכלה קרנא ודו"ק. והנה גוף דברי המרדכי פ"ק דב"ב שמביא הב"י שכתב דמעשה היה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וקצת גדולים היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרובים דתניא פרק יש נוחלין באחד ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דהלכתא כר"ש בן מנסיא דאמר דאין מתנתו מתנה דאזלינן בתר אומדנא ה"נ אמדינן דעתו שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותן לאחרים הלכך יהבינן לקרוביו. ויש גדולים אחרים שחולקין ואומרים אדרבא אומדנא שאפילו אם היה יודע שעתידים לירד מנכסיהם הוה יהיב צדקתו לעניים דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכא דתהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו והשתא דקרוביו עשירים ימנע מלעשות צדקה ומצוה לעצמו וימתין עד עת שירדו מנכסיהם ועד אותו זמן יהי' נדון אלא ודאי הואיל ובהאי שעתא עשירים היו אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים. והנה כוונת החולקים נראה דכמו דאמרו בב"ב דף קמ"ו שם דהך דר"ש בן מנסיא אומדנא דמוכח שאני א"כ כאן דעכ"פ יש אומדנא להיפך עכ"פ אינו מוכח ולא אזלינן בתר אומדנא. אך מה שאני תמה על אותן גדולים שאומרים ששייך אומדנא כהך דרשב"מ והלא לא דמי דשם האומדנא היה בעת שנתן הי' דעתו שמת בנו ואילו ידע שהוא חי אז לא היה נותן כלום וא"כ הוה אומדנא דמוכח שהרי ראינו שלא נתן רק בששמע שמת בנו כמ"ש הרשב"ם אבל כאן בעת שנתן לצדקה לא ידע כלל שהרי קרוביו עשירים היו וא"כ אז נתן בלב שלם לצדקה ואח"כ שירדו מנכסיהם שוב אין לו להנותן שום חלק בצדקה שכבר נתן ומה מועיל אומדנא שלו למפרע וכמ"ש המרדכי בעצמו הובא ביתה יוסף שם בתשובה אחרת דאחר שכבר בא ליד גבאי אין לו להנותן ולבניו שום חלק וכח יותר משאר עניים ולומר אומדנא למפרע לא אמרינן דקי"ל תגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכדאמרו ריש פרק החולץ וכמ"ש הנימוק"י דבדבר שנשתנה אח"כ לא שייך תגלי מלתא למפרע ומכ"ש בזה שאז הי' הקרובים עשירים ולא שייך כלל אומדנא למפרע ועוד קשה דאיך שייך אומדנא והלא אמרו בכתובות דף פ"ה ע"ב קרוב ות"ח ת"ח קודם וע"ש ברש"י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה וא"כ כל שנתן עולמית ובכלל עולם יש ת"ח ג"כ א"כ מסתמא הם קודמים להקרובים ואף אם הקרובים ג"כ ת"ח ג"כ שודא דדיינא והרי בעת מיתה עכ"פ לא היו עניים וא"כ בודאי שודא דדייני נוטה דכוון לעניים דעלמא. וז"ב. וראיתי לזקני הח"ץ ז"ל סי' ע' שהעלה דלענין צדקה הקרוב קודם לת"ח שאינו קרוב ע"ש ולפ"ז תמוהין דבריו דהרי רש"י כתב ת"ח קודם שאדם רוצה לזכות עצמו בשעת מיתה והח"ץ הרגיש בזה וכתב דשם לא מיירי בצדקה תדע שהרי אמרו שכן וקרוב שכן עדיף ובצדקה ודאי הקרוב קודם. ולפענ"ד אין ראיה דניהו דאפשר דצדקה מצוה בקרוב יותר היינו אם הוא בעצמו מחלק בודאי מצוה יותר בקרובי' אבל אם מניח צדקה לאחר מיתה ואנן מספקינן לאיזה טוביה אמר אמדינן דעתו דודאי כיון לזה שהוא ת"ח שרוצה לזכות עצמו בשעת מיתה או לשכן שהיה גס בו ואף שלפי שורת הדין מחויב יותר לתת לקרוביו אפשר דלא משמע לאינשי מצות צדקה רק לזר והקרוב אינו משום צדקה רק משום קורבת הגוף ואולי לא היה אוהב להקרוב כדרך בני אדם שלפעמים שונא לקרובו יותר מלאחר. ועכ"פ יהיה איך שיהיה לפענ"ד לא שייך כלל אומדנא למפרע ועיין שו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ג שכתב בפשיטות דלא שייך אומדנא בזה אבל לא הרגיש כלל במ"ש. ודברי הגדולים שדימו להך דרשב"מ תמוה לפענ"ד דמלבד דיש לומר דאומדנא דמוכח שאני כדאמרו בב"ב שם אף גם דלא שייך אומדנא למפרע וכבר יצאו הנכסים מרשות הנותן ואין לו כח בהם ואיך שייך אומדנא בזה. וכעין זה קי"ל דאין גט לאחר מיתה ופרש"י בדף י"ג ודף ט' בגיטין דכל דמית פקע ליה רשותא דהאדון ע"ש וה"ה כאן מה לו להנותן כח בזה שכבר נתן ולא היה טעות בשעת הנתינה וז"ב כשמש. וגם בגוף הדבר לשנות הצדקה שזה יבנה בית ויעשה אונטאבלאציע הנה כבר אמרו דינאי יזיף והקשו ע"ז דהא אסור לשנותה ואמרו דניחא להו לעניים וכו' ועיין מהרי"ק ובש"ך סי' רנ"ב ובט"ז סי' רנ"ו ועכ"פ לתת על בית שנוכל לחשוב כמה חשבונות בזה ומי יודע האם נחייבוהו שבועה ע"ש ע"ז בודאי א"י לתת לו ובפרט בזמן הזה שהכל תלוי במשפטי העכו"ם ערכאות בודאי קשה לתת ממעות צדקה וכנלפענ"ד. ודרך אגב אכתוב מה שנשאלתי מהרב הגדול החריף הגביר מוהר"ר ירחמיאל הורוויטץ נ"י במה שכתב חותנו הרב הגביר המנוח מוה' יוסף צבי מיזיש ז"ל בצוואתו וז"ל שכתב לאשתו ינתן ממך לטובת וזכרון נשמותינו סך חמשה אלפים רייניש על בנין בית מקוה טהורה לבנות ישראל במקום מסוגל בעיר אם יתעורר רוח נדיבה בלבות בני עמינו להשלים מכיסם ובעזר השפיטאהל פאנד כל הנצרך לבנין זה באופן הראוי מהודר לפי דרישת הזמן אזי תהיה כל ההכנסה מהמקוה שייך להשפיטאהל ואך באופן שלא תנתן המקוה והמרחצאות סביבה במשכרת או באריסות לשום אדם ואולם תהיה מתנהל ע"פ איש נאמן ומשגיח שלא יפקד דבר הנחוץ גם שכר נקצב מהבאות לטבילה ולרחיצה נגדר ומוגבל בגדר הראוי בקלאסין שנים המהודרים ביתר שאת לפי מזג הרכות בשער קבוע והשני' לבנות העם שאין ידם משגת כ"כ לפי הבנת המשגיחים אולם אם לא ימצא להספיק סכום הנצרך להבנין והכנת המכשירים להעמידה על מכונה אז תהי' נדבת לבינו ע"ז הסך חמשה אלפים רייניש מ"כ המורם מאתנו משומרת להעלות צינזין בפא"פ פאנד בריף גאליציא ובהוספת הצינזין עליהם בכל חצי שנה אשר ינתנו ג"כ בפ"ב תשאר עד יעלה לסך הנצרך לבנין הנ"ל גם בלי עזר הזולת ולא ישונה מצדקה זו לצדקה אחרת. גם בהאופנים לא יכנסו שינויים כלל וכו'. והנה ביקש מאתי חוות דעתי. הנה חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי שום היתר בזה שיהיה מותר לשנותה. והנה אם ארצה להאריך בהצעת הסוגיא והשיטות יארך הזמן ומה גם שכבר ביארתי הדברים בספרי יד שאול. אמנם אכתוב בקצרה. הנה בהא דאמרו בערכין דף וא"ו האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה משבא ליד גבאי אסור לשנותה (למצוה אחרת) והנה התוס' הביאו דרבינו ברוך פירש דמותר לשנותה למצוה אחרת והתוס' חלקו דאף טרם שבא ליד גבאי אסור לשנותה למצוה אחרת. אמנם אף לרבינו ברוך כבר כתבו הרבה פוסקים וגם הרב בעל מחנה אפרים הלכות צדקה סי' ב' ובסי' יו"ד וסי' י"א שכל שהוא לעניים ידועים שוב א"י לשנות וכאן שאמר לעשות מקוה וההכנסה יהיה להשפיטאהל הוה כענים ידועים שהגבאי של השפיטאהל זה זוכה בעד עניי השפיטאהל ואינו יכול לשנות וע"ש סי' יו"ד באורך. וראיתי במחנה אפרים שם סי' ז' שהאריך שם אם מותר לשנות מעני לעני וכתב לחלק בין אומר סלע זו דיכול לשנותה טרם שבא ליד גבאי משא"כ באמר עלי דאינו יכול לשנות. ולפענ"ד תמוה בהא דאמרו לא שנו אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתב ומקשה הש"ס אפכא מסתברא דאמר זו מותר להשתמש בה וחייב באחריותו ואמאי לא קאמר לענין לשנות לדבר מצוה אחרת. מיהו אין ראיה דהרי אמר סבור מיניה לעצמו אין לאחר לא ומשמע דקאי לענין להשתמש בה. ובלא"ה נראה דכל הפלפול הוא באם לא צוה שלא לשנות אבל בצוה שלא לשנות א"כ איך אפשר לשנות לדבר מצוה אחרת ולשנות רצון הנותן והרי אמרינן בעכו"ם דפעי אסור לשנות וא"כ בישראל המצווה בודאי אסור לשנות ואפילו למצוה מעליותא מינה ועיין מחנה אפרים סי' יו"ד ודו"ק היטב ועיין בסי' רנ"ו ובמ"ש בחיבורי יד שאול: