שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תע״ב (ב׳)

והנה מדי הייתי נבוך בענין זה אמרתי לבאר דברי התוס' בב"מ דף ג' ד"ה מפני שכתבו וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור וא"ל מטעם דאין אדם מעיז דהא בבנו שיכול להעיז ג"כ פטור ואין לומר מדאצטריך עד אחד דאי כופר הכל חייב מה נ"מ בעד אחד דיש לומר דאצטריך במקום שא"י והנה מבואר מדבריהם דגם הם בשיטת הפוסקים דטענו בספק ע"פ עד חייב לשבע אמנם המהר"ם שיף הקשה דהא אצטריך עד אחד למקום שאינו יכול להעיז דכופר הכל פטור ולכאורה יש לומר דא"כ לא הועיל הע"א דהא ילך ויפרע לו ואח"כ יתבע ממנו ואף דיכפור ויהיה כופר הכל דפטור הא כל הטעם דכופר הכל פטור בשביל שאינו יכול להעיז והרי כל דאיכא עד אחד דמסייע לו א"כ יוכל להעיז ושפיר יתחייב שבועה ואף דעד מסייע זה אינו דהא כבר נודע שיטת הש"ך סי' פ"ז דאין עד יוכל לעשות שתי פעולות וכאן היה מחויב כבר לזה שכנגדו שוב לא יוכל לפטור ע"ד מה שהקשה הגאון מוה' משלם ז"ל לענין טענו בספק ע"פ עד. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דאינו עושה שתי פעולות רק אם החיוב לא בא על ידו וכאן כופר הכל פטור ועיקר החיוב בא בשביל שהעד מסייעו ויוכל להעיז ושוב ממנ"פ פטור ע"י העד המסייע ודו"ק. ומ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ה דלא יוכל לעשות שתי פעולות הא שם לא בא השבועה מכח העד אבל הכא בא השבועה ע"י הע"א יוכל להעיד ולסייע. ובזה יש ליישב גם כן מ"ש התוס' דנ"מ לטענו בספק ע"פ עד וכבר נודע קושית הגאון מ' משלם ז"ל דהא יוכל לתבעו אחר הפרעון ולהס"ד דכופר הכל חייב שבועה שוב לא יועיל העד לסייע דהא יהיה מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כמ"ש הש"ך ולפמ"ש י"ל כיון דכל עיקרו בא מכח אותו העד שוב יוכל לסייעו דבתחלה לא בא רק לשבועה ודו"ק ועכ"פ הדרא קושיא לדוכתה למה נקט דוקא טענת מלוה והעדאת עד אחד. ולפענ"ד נראה דלרבותא נקט דס"ד דבטענת מלוה יגרע ולא יוכל העד לחייב שבועה דהנה האחרונים הקשו לשיטת רבינו יקיר וכן קי"ל בש"ע סי' ל"ד סכ"ז שהנשבע להכחיש העד אותו העד והבע"ד מצטרפין להעיד עליו לפסלו והנה האחרונים הקשו לפ"ז היאך יכול העד לחייב שבועה והא כבר אמרו בב"מ דף ל"ה מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו דחיישינן שמא יפסלנו לעדות ולשבועה והיאך הוא מחייב שבועה הא הוא יפסלנו לעדות ולשבועה אך לכאורה צריך ביאור דברי רבינו יקיר וכ"ה בתוס' בב"ב דף ל"ד דהא הבע"ד בתחלתו פסול והי"ל תחלתו בפסול וצריך לומר דכל דהוה בע"ד אינו בגדר עדות וכן מצאתי בריב"ש הובא בש"ך חו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח ות"ל אמרתי כן בפשיטות ואף דהש"ך דחה מכל מקום הריב"ש אמרו ולפ"ז הי' נראה לי דאם נימא דטענו בספק לא מועיל רק ע"י טענת מלוה א"כ עיקר תועלת העד לחייב שבועה הי' ע"י המלוה וא"כ בכה"ג ה"א דלא יועיל אח"כ לפסלו כיון שגם בתחלה היה הוא המסייע להשביע וא"כ שוב לא יוכל לפסלו אמנם להפוסקים דמועיל העד אף שטענו בספק שוב ה"א דכל שטענו המלוה לא יועיל דהא יוכל לפסלו ויפסלנו לעדות ולשבועה וע"ז קמ"ל דגם בטענת המלוה מועיל העד אף שיפסלנו. והטעם נראה לי פשוט כיון דכל מקום ששנים מחייבין ממון מחייב העד שבועה וא"כ הוה העד כשנים לענין חיוב שבועה וא"כ שוב הוה זה בע"ד דלא צריך לצרפו וא"כ שפיר יכול לחייב שבועה ולא חיישינן דשמא יפסלנו דהרי לענין שבועה הוה כשני עדים וכמ"ש ריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד וא"כ אם יהיו שני עדים בודאי יכולין לחייב שבועה ול"ח דלא יפסלו אח"כ אותו. והטעם דאטו בשביל זה יפטר וה"ה בעד אחד דהוה כשנים לשבועה וא"כ יכול לחייב שבועה אף שאח"כ יוכלו לפסול וזה דאמרו כאן ואמר מר דכל מקום ששנים מחייבין ממון מחייב עד אחד שבועה וא"כ הו"ל כשנים ובשנים לא חיישינן שמא יפסלנו ודו"ק היטב וא"ל דהיאך משכחת לה ששנים יחייבו שבועה דזה אינו דמשכחת לה כדר"ח קמייתא ודו"ק: