שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תנ״ו

ראיתי ונתון אל לבי במה ששמעתי קושיא על מעוברת ומניקת מ"ט דאסרו עד כ"ד חודש והא קי"ל באהע"ז סי' פ' דצערא דגופא וספק סכנת הולד צערא דגופא עדיף כמ"ש סי' ב' שם וע"ש בח"מ וב"ש ולפ"ז כאן ג"כ לו יהא שיש ספק סכנה לולד מכל מקום צערא דגופא עדיף והקושיא נדפסה בספר ישרש יעקב מהרב אבד"ק סקאלא נ"י שהוא במכבש הדפוס כעת. והנה לפענ"ד יש ליישב דל"מ אם נימא הטעם דדחסא כשיטת הרמב"ם א"כ הבעל הוא שדוחס את הולד ועליו לא שייך הטעם דצערא דגופא דהוא יכול לישא אחרת וא"כ הוא אסור ובזה מדוקדק לשון לא ישא דנקט דהיינו שעליו אסור הדבר וגם לטעם דממסמא ליה בביצים ג"כ עליו האיסור וכאמור בירושלמי הובא בתוספות סוטה דע"ז נאמר בשדה יתומים אל תבא והיינו כיון דהולד יש לו שעבוד על האם שתניק וא"כ מה לו להבעל שישא זאת ויזיק שעבודו והארכתי בזה בתשובה. ובלא"ה נראה דל"ק דאטו כל הנשים יש להם צער דגופא ויש נשים שאינן רוצות להנשא כלל אחר מות בעליהן או שעכ"פ שוהות להנשא וא"כ כבר נודע דתקנה תקנו גם על המיעוט ג"כ ושפיר תקנו רבנן שלא תנשא דהתקנה על כללות ובכלל יש שאין להם צערא דגופא וא"ל כיון דהרוב יש להם צער שוב מה"ת לאסור הרוב אטו המיעוט. אבל זה אינו דבאמת כל שתקנו חז"ל דלא תנשא הרי מתחלתה נכנסה בתקנה הלז דאולי ימותו בעליהן ותצטרך להמתין והרי אף בצערא דגופא שיטת הפוסקים דיכולה למחול ועיין מלמ"ל פ"ו מהלכות אישות וא"כ הרי סברת וקבילת ועכ"פ יפה תקנו שהרי קבלה ומחלה וגוף התקנה נתקנה בשביל מיעוט דאינה מצטערת ובזה יש לומר מה שהקשו בהא דפריך מ"ט דמפרישין ג' חדשים והקשו הקדמונים דלישני משום דסתם מעוברת למניקת קיימא ולפמ"ש יש לומר כיון דעכ"פ אינו רק רוב דלמניקה קיימא ויש מיעוט דאינן עומדות להניק כגון עשירות וכדומה וא"כ שוב לא שייך לומר משום מעוברת דגם מניקות אינו רק מיעוט וכשנצרף שני המיעוטים הוה ליה מחצה על מחצה וכמ"ש הר"ן לענין ביצים ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה על מ"ש בש"ע דצערא דגופא עדיף אף שיש ספק סכנה לולד וקשה בהא דאמרו בב"ק דף פ' בהך מעשה דחסיד שכתב בשיטה מקובצת שלא הותר פ"נ במקום שמזיק לאחרים ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דלמה יהיה צערא דגופא דלא הוה עדן פ"נ דוחה סכנת הולד ולמה יזיק לאחרים. אך זה אינו דשם בב"ק ע"י שמרעה בשדות אחרים עי"ז הרויח היניקה וא"כ בזה שמזיק לאחרים מרפא עצמו וזה אסור אבל כאן אטו בזה מתרפא היא אוכלת דברים רעים ועי"ז תוכל להזיק לולד בזה חיותא וצערא דגופא עדיף וז"ב. ובזה מיושב היטב קושיא זו דכאן שהיא משועבדת להניק את הולד א"כ ע"י שתנשא ותשמש נתעכר חלבה א"כ ע"י התשמיש גורם היזק ליניקת הולד ובזה נתרפאת ודאי לא תוכל לרפאות עצמה בגרמת היזק יניקת הולד וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז מעיקרא דאמר משום דחסא בזה קשה דצערא דגופא עדיף ושם לא שייך לומר דע"י הדחיסה מתרפאית דהדחיסה אינו מוכרח לרפואתה ואפשר שלא תדחוס ותשמש כדרכה ולא תדחוס וצ"ל כמ"ש למעלה דבדחיסה שוב הבעל ג"כ גורם היזק והוא ודאי אסור. ובזה יש לומר הא דכתב הר"ש דגרושה אינה משועבדת וכתב ר"ת דהרי לטעם דחסה אין חילוק בין אלמנה לגרושה ה"ה לטעם דלמניקה קיימא ג"כ אין חילוק והפ"י תמה דאין זו טענה דיש לומר דלטעם דלמניקה קיימא שוב יש חילוק בין גרושה לאלמנה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי כוונת התוספות דכשם דלטעם דחסה אין חילוק ומטעם דלהבעל יש איסור כמו כן לטעם דלמניקה קיימא ניהו דהיא יש לה צערא דגופא אבל הבעל אסור וכמ"ש ודו"ק היטב: