שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תנ״ב (ב׳)

והנה בגוף דברי הש"ס דר"א ס"ל מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הוא תמוה דבאמת לא מסתבר הדבר שיהיה מפקיר נכסיה ויהיה עני ומה"ת לומר זאת שיפקיר נכסיה ויעשה עני וצריך לומר כמ"ש המפרשים דיפקיר בינו לבינו ואח"כ יזכה בו וכיון שאח"כ יזכה בו שוב לא מצי לזכות לאחר דכל שחזר זכה אינו ראוי לאותו פאה וצריך לומר דבאותה שעה שמפקיר נכסיה אז היה יכול לזכות לאחריני מגו דאי בעי זכי לנפשיה. אך עדיין קשה דהא באמת הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. אך לפי מה שמבואר בטוש"ע סי' ק"ה בחו"מ דהלוה בעצמו יכול לומר לאחר שיזכה בשביל אחר ע"ש א"כ מכ"ש הבעה"ב בעצמו דהוא שלו זה ודאי לא מקרי תופס לבע"ח ולפי"ז כל שיפקיר נכסיה ויהיה עני שוב לא יהיה בעה"ב ושוב הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא מהני. אמנם בגיטין שם במה דאמר לא הי' אמרינן דכ"ע תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ושוב שייך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. איברא דלפ"ז מה שפירש רש"י בב"מ דף ט' דקאי על אחר שילקט בשביל העני בזה בודאי קשה דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני וצ"ל דע"כ ס"ל דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה. אך נראה דכיון דאמרינן דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה מיגו דזכי לנפשיה שוב לא הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דע"כ לא אמרינן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים היינו משום דלא נתנה תורה רשות לתפוס ולהעשות שליח במקום שחב לאחרים אבל כאן זה יוכל לתפוס לעצמו וזה רשאי כל אדם ואח"כ שיזכה לעצמו יוכל לזכות לאחרים וא"כ לא הוה תופס לבע"ח כלל וז"ב כשמש. ובזה נכונים דברי רש"י שכתב בב"מ דליכא למימר שהבעה"ב בעצמו ילקט לעני דהרי אפילו עני מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו והקשו הר"ש והרא"ש בפ"ד מפאה דהרי כל שמפקיר גם שדהו למה לא יוכל לזכות. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שמפקיר השדה שוב הוה תופס לבעל חוב. דאין לומר דרוצה לזכות בו ויכול לזכות בו אבל איך יזכה לאחר הא מוזהר ע"ז ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דא"ל דהיא מפקיר לעצמו וזוכה לעצמו ואח"כ מזכה להעני דהא התורה הזהירה לא תלקט לעני והרי הוא עני וא"י ללקט לעצמו מכ"ש כשהוא עשיר שילקט לאחר ע"י המיגו זה ודאי לא אמרינן דבאמת כל שיפקיר ממש ודאי רשאי אבל באמת הרי אינו מפקיר ממש ורוצה לזכות בו אח"כ שוב הוה כתופס לבעל חוב ודו"ק: