שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תכ״ד (ב׳)

הנה היום היה אצלי ואמר בשם זקנו הגאון החריף מוה' איצקל אבד"ק סאמביר שכתב באחת מתשובתו על מ"ש התוס' ביבמות דף קכ"א ד"ה ולא היא דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהן ואעפ"י שרובן חיים וע"ז הקשה תרי תמיהות חדא היכא מצינו דתנן דאין מעידין על הגוסס ועוד דהיאך מייתי ראיה מגוסס דאינו רק חד רוב דרוב גוססין למיתה למים שאל"ס בצורבא מרבנן דיש תרי רובי דרוב נטבעים במים שאל"ס אינם עולים וגם רוב צורבא מרבנן אי הי' עולים היה להם קלא ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה מה דאין מעידין על הגוסס מבואר במשנה דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע להו דאף מסתמא קודם שתצא נפשו היה גוסס אפ"ה אין מעידין עליו וא"כ מבואר דגם גוסס אין מעידין עליו. ומעתה הרי מבואר במשנה דאפילו ראהו מגיוד וצלוב א"כ הרי רוב מגוידים מתים וא"כ מבואר דאף כשהיה גוסס ומגוייד אין מעידין עליו. איברא דהב"ש סימן י"ז ס"ק צ"ד כתב בשם התוס' דגוסס מגוייד מעידין עליו וא"כ נסתר כמ"ש. אבל באמת לפענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש שכן משמע מדברי התוס' בדף ק"א ע"ב ד"ה למימרא. הנה לפענ"ד אינו ראיה דמ"ש במגוייד שהוא גוסס כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי היינו דוקא לענין טומאה כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי והיינו ע"פ רוב דממילא מטמא דאזלינן בתר רוב דאינו חי ומגוייד בעצמו אף שאינו גוסס מטמא דאזלינן בתר רוב מכ"ש בגוסס מגוייד דאיכא תרי רוב אבל לענין עגונה לא אזלינן אף בתר תרי רובי. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ אין התחלה לקושית הש"ס דמה מדמה עגונה לענין טומאה דבטומאה אזלינן בתר רובא אבל בעגונה לא מועיל רוב מיהו זה אינו דהא שם קתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס א"כ משמע דלענין מחיי לא חיי דאי נימא דלענין עגונה בודאי יש לחוש לחיים א"כ למה קמ"ל דטמויי לא מטמא עד שתצא נפשו והרי לענין עגונה ודאי מחיי חיי ומה קמ"ל וע"כ להס"ד מחיי לא חיי אף דעדיין אינו מטמא ולפ"ז נסתר מ"ש בכוונת התוס' דע"כ לענין מחיי לא חיי קאי ולא לענין טומאה אבל באמת לפענ"ד יש לדחות ראיית הב"ש דדוקא להס"ד דלא ידענו מזה דלענין חיות חיישינן טפי וא"כ שפיר כתבו דבגוסס מגוייד לא חיי אבל לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן טפי דהא לפי דמסקינן לאביי דכחישא הוה וכן לרבא בסכין מלובנת א"כ ממילא לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן בתרי רובי ובטומאה באמת כשהוא גוסס מגוייד דמטמא ומ"ש אפילו גוסס ואפילו מגוייד אינו ענין חד רק או גוסס או מגוייד וגם אם נימא דחדא היא ל"ק כמו דמשני אביי ורבא וז"ב ופשוט. ועכ"פ כוונת התוס' בודאי נכון כמ"ש. ומן האמור ראיה ברורה למ"ש התב"ש והכו"פ סי' ל"ג דיש חילוק בין נבלה מחיים לטומאה דאף דהוה נבלה מחיים מכל מקום לענין טומאה אינו מטמא עד שתצא נפשו דהרי חזינן דאף במגוייד ואפילו גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו אף שגוסס בידי אדם ומגוייד בודאי הוה נבילה מחיים ודו"ק היטב: