והנה הש"ך הביא בס"ק ה' בשם בדק הבית באחד שנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לומר שאין מתנתו כלום ועיין ש"ך מ"ש בכוונתו ומ"ש שם ט"ס בש"ך כמ"ש בנתיבות שם. ואני תמהתי בגליון הש"ך בהגהות שהדברים מבוארים בשיטה מקובצת ב"מ דף ס"א בהא דאמרו מה להנך שהוא שלא מדעתו ע"ש שכתב לענין ריבית דמחילה דקודם פרעון לא מועיל ע"ש שהאריך וכתב דאף להרמב"ם דס"ל דמועיל מחילה בריבית היינו מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מועיל ולכך אלו שמשביעין את הלוה שימחול להם לאחר הפרעון ל"מ דה"ל אונס מחמת השבועה וכן הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מחמת השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום כי זה מסירת מודעא וגילוי דעתא שאינו נותן ברצון ע"ש ולזה כיון הבדק הבית בשם הריטב"א. אברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דאמרו בב"ב דף מ"ם מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא ופירשב"ם דמה צריך כאן הכרנו באונסו הא מהימן לומר שהוא אנוס ומה קושיא הא משכחת לה בכה"ג דנשבע לתת מתנה ואח"כ מסר מודעא שמה שעשה הוא מחמת השבועה שנשבע וא"כ לא שייך לומר דמי ביקש מידו שיתן וע"כ אנוס היה דזה אינו דבאמת כבר נשבע וא"כ מוכרח ליתן מחמת השבועה ולכך כל שמסר מודעא מועיל והיא קושיא גדולה וצריך לומר דזה מקרי אונס דנפשיה שהוא אנוס בשביל שנשבע וא"כ הוא מוכרח לקיים מה שנשבע ושוב גמר ומקני אמנם זה אינו דהרי הריטב"א הנ"ל כתב דלא הוה מתנה וצריך לומר דהיה יכול לשאול על שבועתו ולא גמר והקנה מיהו זה אינו דהא כל שנתנה לחברו שוב לא יוכל לשאול על שבועתו דכל שבא ליד גזבר לא מצי לשאול על שבועתו מיהו בזה שוב מקרי אונס דנפשיה דהא יכול לשאול על שבועתו דאולי כיון דמסר מודעא שוב יכול לשאול על שבועתו אף שנתן כבר וא"כ שוב לא גמר והקנה ועכ"פ שוב צריך מסירת מודעא דאם לא היה מוסר מודעא לא היה מועיל כיון דנתן לחברו ניהו דנתן מחמת השבועה מכל מקום לא שייך לומר דע"כ אנוס הוא דלמה נתן וכתב מודעא וע"כ דהיה אנוס דזה אינו דהא היה מוכרח ליתן ע"י שבועה ומכל מקום לא הוה אונס דאחריני רק דנפשיה וגמר והקנה לכך מסר מודעא כדי שיכול לשאול על שבועתו וכמ"ש וצ"ל כיון דנשבע לתת מתנה ומחויב לקיים שבועתו כל זמן שלא שאל וגם מחוייב מצד הדין לקיים דיבורו שהבטיח לו בשבועה שוב הוה כתלוה וזבין דהא מצוה לשמוע דברי חכמים והרי כל שנשבע ולא שאל על שבועתו מחוייב לקיים דיבורו וניהו דלא הוה מתנה כיון דיכול לשאול אבל כ"ז שלא שאל הוה מצוה לקיים דברי חכמים שוב הוה כתלוה וזבין אברא דאכתי קשה מה פריך אי דגיטא ומתנתא הוה גילוי מלתא בעלמא דהא בכה"ג צריך להכיר באונסו דאל"כ ל"מ מיהו צריך לומר דכאן ל"ש להכיר באונסו דמה הכרה שייך ולמה לא התיר לו שבועתו וא"כ מה הכרה שייך בזה ושוב ל"מ מיהו שוב צריך להבין למה כתב הריטב"א דלא הוה מתנה דהוה כמסירת מודעא והא בזה שוב צריך להכיר באונסו והיאך מכירים אונסו והא היה יכול לשאול על שבועתו וא"ל דלא היה לו שלשה דזה אינו דהא העדים אלו שהעידו היו לו שנים ואחד לא מקרי מי יימר רק שלשה מקרי מי יימר וכדאמרו בשבת דף מ"ו ולכך שפיר הקשו דהיאך שייך שיכירו באונסו וגם קשה לפענ"ד דכאן לא מועיל מה שכתבו בלי ידיעת המתחייב דהו"ל מפי כתבם וכאן לא שייך תירוץ התוספות שכתבו כדי להציל הנאנס תקנו כן דכאן לא היה אונס דאחריני ושפיר מקשה הש"ס דהא מיירי בסתם שלא אמר כתובו ובכה"ג לא שייך זאת והריטב"א מיירי כשא"ל כתובו. ובזה מיושב מה דהקשה המהרח"ש והקצה"ח דלהרשב"ם מה מועיל ביטול מודעא במתנה דעכ"פ ניכר שהיה אונס. ולפמ"ש אתי שפיר בכהאי גוונא שפיר מועיל הביטול מודעא דאז מקרי אונס דנפשיה וגמר והקנה וז"ב. ובזה יש ליישב גם מה דק"ל בסתם מתנה אי לאו דהו"ל נייחא נפשיה שוב לא הוה כתלוה ויהיב רק כתלוה וזבין ולפמ"ש יש לומר דעדיף יותר דהוה אונס דנפשיה ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ ל"מ אם לא אמר כתובו ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תי״ד (ד׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תליתאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
