שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן ת״ט (ב׳)

הנה הב"י הביא באו"ח סי' תקכ"ז אהא דאמרו מי שלא עירב מקנה קמחו לאחרים דהוא משום דהוא לדבר מצוה מותר וכתב הב"י דנראה מדבריו דאף במשיכה לבד בלי ק"ס ג"כ אסור ביו"ט אלא א"כ הוא לדבר מצוה ע"ש ועבב"י סי' ש"ו שכתב דמהריטב"א וש"פ נראה דאף במשיכה לבד ג"כ אסור להקנות ע"ש ובבית מאיר סי' מ"ה האריך דבמשיכה לבד לא אסור רק בק"ס ע"ש שהאריך. והנה לכאורה אמרתי במ"ש המג"א סי' י"ג דמתנה ע"מ להחזיר שרי בשבת דטעם הדבר הוא דהרי מקח וממכר אינו אסור רק משום גזירה שמא יכתוב והרי קי"ל בסי' ש"ז דשאלה דאינו לזמן מרובה לא שייך זאת הגזירה וא"כ מתנה על מנת להחזיר דהוא לזמן מועט לא שייך הגזירה. איברא דלפ"ז אדרבא מתנה מוחלטת דודאי לא הדרא מה שייך הגזירה בשלמא בממכר שקנה איזה דבר שייך שיכתוב שזה מכר ולקח בעדו זאת או מעות וכדומה אבל מתנה שנתן בהחלט מה גזירה שייך בזה. אמנם באמת בביצה דף ל"ז מבואר דמו"מ דאסור הוא משום ממצוא חפצך ועיין ע"ז דף ט"ו ברש"י ולפ"ז עכ"פ ממצוא חפצך שייך בזה דהרי המקבל קיבל ומצא חפצו ואסור ולפ"ז ניחא מה דלדבר מצוה מותר משום דחפציך הוא דאסור הא חפצי שמים מותר. אמנם נראה דעכ"פ יותר טוב שיהיה מתנה על מנת להחזיר דלענין חפצי שמים סגי בזה ומכל מקום אינו מקח גמור וז"ב. ובזה אמרתי בהא דאמרו בסוכה דף מ"א בהך דר"ג דלקח אתרוג ויצא בו ונתנו לר"י ור"י לראב"ע ודייק הש"ס כדרבא דהוה מתנה על מנת להחזיר והקשו דלמא היה מתנה גמורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי נתן ביו"ט וניהו דלדבר מצוה שרי אבל כל שיוצא במתנה על מנת להחזיר שוב אסור מתנה גמורה וז"ש כדרבא והיינו דלכך לא נתן במתנה גמורה ולכך החזירו לר"ג משום דלדבר מצוה שרי והיה במתנה על מנת להחזיר. ובזה נפתחו שערי בינה במ"ש הגה"מ בשם הסמ"ג דיש לתת אתרוג ולהתנות במשפטי תנאים ותמה הגה"מ דאדרבא אם לא יתנה במפשטי התנאים טוב יותר דיהיה תנאי בטל ומעשה קיים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מתנה אסור ובע"מ להחזיר לא שייך משום גזירה שמא יכתוב דאינו לזמן מרובה ולפ"ז זהו כשהתנה במשפטי תנאים דאז כפייתו אמורה ולא צריך למכתב אבל כשלא יתנה דבאמת חייב משום שכר פעולה כמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א באורך וא"כ שוב יבא לכתוב דבאמת אין כפייתו אמורה ומכל מקום חייב מצד שכר פעולה ושוב שייך שמא יכתוב ודו"ק היטב: