שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן ת״ב (י״ג)

והנראה בזה דבר חדש דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות מלכים הי"א דכל המקבל שבע מצות הרי"ז מחסידי אוה"ע וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' אבל אם אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע ולא מחכמיהם. הנה האיר עינינו המורה מורינו הרמב"ם דגם אוה"ע צריכין לקיים מצות ד' מצד שצוה הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שכן נצטוו ב"נ מקודם אבל מצד הכרע הדעת אין כאן מצוה ולפ"ז מכ"ש בישראל שצריך לקיים המצות ולשמור מ"ע ול"ת מצד מצות ד' אשר צוה בתורתו ולפ"ז הו"א דאם מקיים מצות התורה ע"י שנשבע לקיים ומצד דבורו רוצה לקיים הוה כאילו אינו מקיים מצד מצות ד' ולכך קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה והיינו במתיירא שמא יתרשל במ"ע לכך נשבע לקיים מצות ד' שרי וז"ש מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וזה ברור לפענ"ד. ובזה מיושב מ"פ והלא מושבע ועומד מהר סיני ולא סיים ואין שבועה חל על שבועה כדמסיים בהך דאשנה פרק זה ועיין יד שאול מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הנוב"י דקדק בתשובותיו מדוע אמרו והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא קאמר דאין איסור חל על איסור ועיין בא"מ בתשובותיו מ"ש בזה והארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז יש לומר דזה הענין דבאמת כל שמושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה למען יקיים מצות ד' מצד מצות התורה ולא מצד שהוא נשבע שלא לעבור ולכך פריך גם כאן דעל המצוה מצווה ועומד ואסור לו לשבע אבל בהך דאשנה פרק זה דאינו מצווה דוקא על פרק זה רק ללמוד רק דגם פרק זה הוא מצות התורה ולכך מסיים ואין שבועה חלה על שבועה ועיין יד שאול שם ודו"ק היטב. וזה לפענ"ד סברת ר"ל דאמר כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מ"י עצמו לא אמרינן והוא סתום. ולפמ"ש יש לומר דזה סברת ר"ל כיון דעל איסור ל"ת לא שייך שבועה וחלות שבועה דנראה שמה שמקיים הל"ת הוא מצד שבועתו ולא מקיים מצד מצות הבורא ולפי זה היאך שייך שע"י כולל יחול דסוף סוף אסור שיחול על האיסור שנראה שמקיים מצד שבועתו וזה אינו. ובזה מיושב קושית התוס' ממוקדשין ועולה ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר הוא מקודש וכבר הוא עולה וא"כ שפיר חל בכולל ועובר על המקודש בכולל וכן בעולה אבל כאן כל עיקר חיילתו הוא כדי שיחול על איסור התורה וזה אינו כמ"ש אברא דבטוש"ע הוסיפו דאף במתיירא שמא יתקפו יצרו ויעבור על ל"ת שבתורה מצוה לנדור ולשבע והוא מהרא"ש. אך נראה דדוקא אם עי"ז אינו עובר על מצות התורה בזה שרי לזרוזי נפשיה אבל לענין אם עובר על האיסור ועל השבועה בכה"ג אין חלות להשבועה כיון דלא הועיל במה שזירז נפשו ואדרבא עבר על מצות התורה א"כ מה הועיל בשבועתו. ושוב הו"ל מושבע מהר סיני ולא חל לענין עונש ודו"ק היטב. ומעתה נבא לדברי התוס' דהתוס' שפיר כתבו דחצי שיעור כיון שאינו רק איסור בעלמא שפיר חל עליו השבועה דעשה לזרוזי נפשיה דכיון דאינו רק איסור בעלמא היה מתיירא שמא יתרשל ושפיר הגדיר עצמו בשבועה כדי שיהיה מוגדר וא"כ אף שעבר ע"ז מכל מקום בשעת השבועה היה לו חלות דעשה שיהיה תוקף אבל בשאר איסורין כיון דמצד מצות התורה ג"כ היה באיסור וא"כ מה הוסיף בשבועתו ומה לי חד איסור ומה לי עוד איסור נוסף וא"כ היה השבועה רק שיהיה גדור מצד שבועתו בזה לא חל כל שעבר ולא הועיל בגדירתו אבל חצי שיעור דאינו רק איסור קל שפיר חשב שיהיה לו לתוקף שלא יעבור ולכך חל ולא הוה מושבע ועומד אבל לר"ל דאינו רק מדרבנן א"כ אדרבא מצד שהוא דרבנן ודאי הוה כמזלזל במצות דרבנן ולא קיים מצוה דרבנן ובזה בודאי מסתבר שלא יחול ומה גם דאדרבא במצוה דרבנן יש לא תסור וא"כ התורה רצתה שייקים מצד מצות חכמים וכל שנשבע אינו מקיים מצד מצות התורה דלא תסור וא"כ שוב לא מסתבר שיחול ומה דאסיק הש"ס דאפ"ה חל יש לומר לפמ"ש המגלת אסתר ליישב קושית הזהר הרקיע והיינו משום דלא משמע לאינשי שיהיה אסור וא"כ שוב עושה לזרוזי נפשיהו לכך חל ודו"ק היטב כי הם דברים חדשים. והנה במ"ש למעלה לחלק בין מ"ע למצות ל"ת נ"ל להמתיק הדברים לפמ"ש בחו"מ סי' ל"ד לענין חשוד על השבועה יש חילוק בין קום ועשה לל"ת דהיינו שב וא"ת א"כ בשלמא במ"ע שייך לזרוזי נפשיה שמא יתרשל אבל לעבור על ל"ת לא שייך לזרוזי נפשיה ולכך נקט הש"ס דוקא מנין שנשבעין לקיים המצות והרא"ש הוא דהוסיף גם על ל"ת ויש לומר כמ"ש למעלה דדוקא בלא עבר אבל כל שעבר ודאי לא חל. שוב נזכרתי שהרז"ה כתב דנדרים אין חלים על ל"ת לקיים רק נדרים על נדרים או שבועה דהם איסורים הבאים מחמת עצמם ולא אסורים מן התורה ע"ש ולפענ"ד הטעם הוא דלא שייך שיאסור עצמו שיקיים ל"ת של תורה דאיסורי תורה מחויב לקיים מצד עצמם ולא מצד הנדר: