שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן ת״א (ד׳)

ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דאם קינא לה משנים או מהרבה אם כן לגבי כל אחד אתרע חזקתה מכח דאחר דלא מועיל חזקת כשרות של בועל זה לגבי האחר דיש לומר דנבעלה לאחר שקינה לה ממנו וכיון שכן אף בר"ה טמא ודו"ק היטב. והואיל שבענין הלז השבתי ג"כ לכבוד מר אבי מורי הרב הגאון וכו' מוה' ארי' ליבוש נ"י אעתיק כאן לסמוך ענין לענין במ"ש להקשות על הרמב"ם הלכות סוטה הלכה ג' קינא לה משני בני אדם ואעתיק כאן לשונו עיין כ"מ לשון הירושלמי ובמלמ"ל הנה כבר ידעת פלפול האחרונים אם נימא דהחשוד נאמן הו"ל יש לה עדים במדה"י וכמדומה שדברו בזה האחרונים ואמנם באמת לא שייך פלגינן דיבורא דאם נאמר שזינתה עם אחר ע"ז לא היה רגלים לדבר עכ"ד ואמנם אם נתייחדה עם שנים שפיר הו"ל עדים במדה"י דבתרי לא בעי רגלים לדבר ואיך משכחת לה להשקותה ואמנם שפיר מ"ל באם היו שני אחים דקרובים אינם נאמנים בלי רגלים לדבר ועפ"ז יש ליישב לשון הירושלמי ע"ד פלפול ואין להאריך עכ"ל הזהב. וע"ז השבתי בי"א סיון תר"ג אותן האחרונים איני מכיר ואני בעניי לא באתי לידי מדה זו דלפענ"ד לא שייך כאן פלגינן דיבורא עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בשו"ת רלב"ח בקונטרס הסמיכה דף רפ"א ליישב קושית התוס' בכתובות דף י"ח דלמה לא יהיו נאמנים לפסול השטר באמרם אנוסים היינו מחמת ממון ונימא דפלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות וכתב הוא דכל הענין דפלגינן דיבורא צריך ביאור דמהראוי שלא להאמינו כלל דמדחציף כולו האי ולהגיד שעשה מעשה רשע הן בשקר או באמת מכל מקום כיון דחציף לומר שעשה כן מהראוי שלא להאמינו מדרבנן וצריך לומר דחשו שמא יאמרו דאדרבא בשביל דנאמן ונעשה רשע לכך אינו נאמן על חברו ובאמת אינו נאמן על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע ולכך האמינו על חבירו ופלגינן דיבורא להורות דאינו נאמן על עצמו ולפ"ז גם כאן לכך פסול השטר דפלגינן דיבורא ונאמנים שזה כתב ידו אבל לא שאנוסים היו מחמת ממון מה תאמר דנימא פלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות ופסול השטר שוב יאמרו דלכך פסול השטר בשביל דנאמנים על עצמם ופסולים הם ולא פלגינן דיבורא כלל ולכך השטר כשר להורות דאינם נאמנים לעשות עצמם רשעים זה תורף דבריו הקדושים ודפח"ח ולפ"ז כאן גם כן לא שייך פלגינן דיבורא דבאמת אם יבא החשוד ויעיד לא נאמינו לגבי האשה כיון דהגיד שעשה מעשה רשע מה תאמר דאם כן נימא דאדרבא נאמן זה אינו דאם כן לא היינו משקין אותה דהא איכא עד טומאה וע"כ דאין מאמינים לו כלל ואין כאן עד ולכך לא שייך פלגינן דיבורא וז"ב ודו"ק. ובמ"ש וז"ל פ"ד הלכה ד' אם זינתה ברצונה נאסרת קשה מהא דאמרו בסנהדרין דף מ"א אשה חבירה דמקטלה היכא משכחת לה ולפ"ד הרמב"ם יש לומר דאם כן היה להם להעיד שזינתה בקטנותה ובפרט לפמ"ש האו"ת דהש"ס קאי על סוגיא דמוציא שם רע דשם מיירי באמת שקיבל בה אביה קידושין בקטנותה וצ"ע ע"כ דבריו הנעימים. הנה לכאורה יש לומר דהיאך שייך שיבואו בגדלותה להעיד על מה שזינתה בקטנותה ולמה לא באו עד עכשיו לאפרושי מאיסורא אבל שינויא דחיקא היא. ולפענ"ד נראה ליישב עפמ"ש זה רבות בשנים ליישב דברי רבינו במה דהקשו הא פיתוי קטנה אונס היא וכתבתי דסברת רבינו הוא דניהו דהוה אונס לשמים מכל מקום בו מעלה מעל וכעין שכתב המהרי"ק הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ט באשה שזינתה וסברה דמותרת לזנות דמכל מקום נאסרה לבעלה דמכל מקום בבעלה מעלה מעל ומי כתיב ומעלה בה' ומעלה בו מעל כתיב והוא הדין כאן דמעלה בו מעל וזה שמחלק רבינו בין שהוא בת מיאון ואינה בת אישות דלא שייך כלל שמעלה ומצאתי אח"כ במהרי"ק שם שלמד דינו מדברי רבינו אלה ושמחתי שכוונתי לסברתו דהדברים דומים. ובזה ישבתי קושית המגיד מהא דאמרו ביבמות דף ל"ג פיתוי קטנה אונס הוא דשם קאי בהחליפו נשותיהם במזיד אם כן לא מעלה בבעלה ושוב אינה נאסרת כלל ע"ש שהארכתי הרבה ליישב כל הקושית על רבינו ואכ"מ ולפ"ז אומר אני דבר חדש דעכ"פ לבועל אינה נאסרת והטעם נראה לי ברור דהרי הח"מ סי' י"א ס"ק יו"ד נסתפק באשת כהן שנאנסה אם אסורה לבועל משום דלא שייך אחד לבעל ואחד לבועל דבישראל אנוסה שריא והב"ש חולק על זה דמכל מקום נאסרה לבעלה ולפ"ז זהו שם דעכ"פ לבעלה נאסרה מצד שזינתה ושייך לומר אחד לבעל ואחד לבועל אבל כאן דבאמת פיתוי קטנה אונס היא ולישראל שרי אונסה רק מצד דמעלה מעל באישה אבל מה ענין לבועל לזה כל דאינה נאסרת מחמת הזנות רק מצד מעילתה בבעל וזה ברור כשמש ולפ"ז שוב יוכלו לומר דלאסרה על בועל באו לכך הוכרחו להגיד שזינתה בגדלותה. ומ"ש ובמל"מ הוכיח דדעת הרמב"ם דאפילו ביחוד המותר נעשית סוטה ע"ש וקשה מהא דהוכיח הש"ס דעוברת על דת בעי התראה דאל"כ למאי צריך קינוי הא בלאו הכי מפסדת כתובתה דעברה על דת וקשה דנ"מ אם נסתרה ביחוד המותר כגון עם אביה ואחיה או עם שני אנשים דלא הוה עוברת על דת וע"י קינוי וסתירה מפסדת הכתובה וצ"ע. הנה קושיא גדולה היא אבל לפענ"ד נראה דמשמע לש"ס דסתמא קתני בכל הני דמשקה להפסיד כתובה ומשמע אף ביחוד האוסר ובלאו הכי נראה דבאמת צריך להבין אמאי היא מפסדת כתובתה כל שאינה שות' הא היא יכולה לטעון מ"ל בזה דלא אוכל לשתות ואיך תפסיד כתובתה מספק ולב"ש באמת בכל אלו שמתו בעליהן אינה מפסדת כתובתה ואף לב"ה מכל מקום כיון דאיכא חזקת חיוב איך מפסדת מספק וגם יש לה חזקה דכשרות ועיין בסוטה דף כ"ה ע"ב ובתוס' שם וצריך לומר דכיון דנתיחדה איתרע חזקת כשרות וכעין מ"ש ר"ש במרדכי דבנתיחדה אין לה מיגו וגם כיון דעוברת על דת היא ניהו דצריך התראה מכל מקום אתרע חזקת חיוב קצת ולפ"ז ביחוד של היתר דלא אתרע חזקת כשרותה אם כן הכתובה לא תפסיד עכ"פ ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דכאן לא שייך פלגינן דיבורא כ"ה בתשובת הרשב"א וכן קי"ל בש"ע אבהע"ז סי' קט"ו ס"ו בהג"ה דאמרינן פלגינן דיבורא לגבי החשוד וברשב"א שם משמע דאף בזמן שהי' משקין לה היה שייך פלגינן דיבורא הן אמת דברי הרשב"א בלא"ה תמוהים כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ והמלמ"ל דכיון דפ"ד שוב ליכא רגלים לדבר ולפמ"ש בשו"ת נו"ב סי' ע"ב דכ"מ דלא שייך פלגינן דיבורא אמרינן להיפך מתוך שנאמן על חברו נאמן לגבי עצמו אתי שפיר דברי הרשב"א ודו"ק. והנה במ"ש למעלה יש ליישב דברי הסמ"ע בסי' ל"ד שהעתיק בס"ק נ"ה דברי הנמוק"י שכתב דלאותו דבר שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה ותמה הש"ך בס"ק כ"ג דזה לפי ההוי אמינא אבל לפי המסקנא דפלגינן דיבורא מה נ"מ בהך דינא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא נפסל בלי הכרזה שוב לא שייך פלגינן דיבורא דלמה נימא פלגינן דיבורא והא מהראוי שלא נאמינו כלל וכמ"ש המהרלב"ח וכאן לא שייך תירוצו דא"ל דבשביל דהאמינו ונעשה רשע לא נאמן על חברו דהא לא נעשה רשע עד שמכריזין עליו וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה ואם כן גם לפי המסקנא דברי הנמוק"י מוכרחים ודו"ק: