שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ט (ב׳)

אחר זמן רב מצאתי במאירי שנדפס מחדש על מסכת שבת בדף קכ"ז בהא דאמרו גבי דמאי אי בעי מפקר נכסי וכתב שם דאחר שנתחייב במעשר תו לא מפטר ע"י הפקר ע"ש והנה במחלוקת הב"י והמבי"ט אם הטעם דשמטה משום דאפקעתא דמלכא הוא או משום דהפקר הוא ולפע"ד ש"ס ערוך הוא דמשום אפקעתא דמלכא דהרי בר"ה בדף ט"ו אמדו דאתרוג בת ששית שנכנס לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה ממעשר וחייבת בביעור א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא וכו' ופירש"י דאי נמי מספקינן אי אזלינן בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נוהג קדושת שביעית הוא משום דספוקי מספקא לן ואזלינן כאן וכאן לחומרא וקשה כיון דספק הוא א"כ פשיטא דאינו מופקר מספק דמוקמינן לפירות בחזקת בעליו מספק והרי כל עיקר דפטור ממעשר בשביעית משום הפקר וכל דאינו מופקר מספק דמוקמינן אחזקתו שוב אינו פטור ממעשר מספק וע"כ דשמיטה פטור משום דהיא אפקעתא דמלכא ואם כן אף מספק פטור דלא שייך לאוקמא אחזקה דבאמת אטו אין הפירות של הבעלים רק דהתורה אמרה שיד כל אדם שוה בשביעית ואפקעתא דמלכא היא אבל לא שייך לאוקמא אחזקה כל שאינו מתורת הפקר שבעלים הפקירו וכעין שכתבו בשם הר"ש דבתערובת לא שייך לאוקמא אחזקת היתר דההיתר כמו שהיא רק שהאיסור נתערב בו מ"ש והוא הדין כאן דבעלים הם רק שהתורה הפקיע כחם ומספק פטור דהפקר הם מספק וז"ב. ובזה נ"ל מה דמשני יד כל אדם ממשמשין בו ואת אמרת תתחייב במעשר והיינו דמשום הפקר ויאוש בעלים נגעו ביה דאינו נשמר: שוב ראיתי במהרי"ט סי' מ"ו שם הביא דברי הש"ס הלז ואזיל בתר איפכא דלכאורה מהך דיד הכל ממשמשין בו משמע דפטור משום הפקר וכתב דהיינו כיון דאין שביעית נוהג בו ע"ש ולפע"ד הדבר מוכרח כמ"ש. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ד משמיטה הלכה י"ב ועיין שעה"מ שם שהאריך להקשות עליו ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. וראיתי בטורי אבן בר"ה דף ט"ו ע"א שכתב על מ"ש רש"י בשם המכילתא דלמ"ד דשביעית פטור ממעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה דמה חית השדה אוכלת ופטורה אף אדם פטור והקשה דת"ל דשביעית הוה הפקר והפקר פטור מן המעשר וא"ל דנ"מ אם זכה אחד אחר מירוח ונתמרח אחר שבא לרשות זוכה דמטעם הפקר היה חייב דנתמרח לאחר שבא לרשות זוכה דזה אינו דבהפקר אף שבא לרשות הזוכה קודם מירוח פטור ע"ש שהאריך ובמחכ"ת לא נזכר שזה מחלוקת המבי"ט והב"י אי שביעית פטור מטעם הפקר או מטעם אפקעתא דמלכא ומהרי"ט הרגיש בקושיא זו ומ"ש שם בטורי אבן דלר"ל דבעי שיהיה הפקר לעכו"ם ולישראל אם כן שביעית לא מופקר דאינו מופקר לכל וע"ז כתב דאנן קי"ל כר"י הנה זה ליתא דבאמת לענין מעשר בעי שיהיה הפקר לכל כשמיטה כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ד"ה כל בהדיא ומ"ש מהא דיד הכל ממשמשין בה משמע דאינו רק מופקר לישראל לבד אין ראיה דכל שאינו שומרו הרי הוא מופקר לכל מי שירצה דאטו יכול לשמרו מן העכו"ם כל שאסור לאספו לתוך ביתו ולעשות גדר אך מה שאני תמה על הב"י דעכ"פ אי אפשר לומר דשמיטה פטור משום הפקר דהא באמת אינו מופקר רק לישראל ולא לעכו"ם ובמקום שיד ישראל תקיפה יוכלו למחות בהעכו"ם ואם כן שוב לא שייך הפקר וע"כ דאפקעתא דמלכא היא ובאמת שמיטה הוא מופקר לכל משום דאפקעתא דמלכא הוא וצ"ע ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז ומדי דברי זכר אזכור מה דתמי' לי טובא במ"ש הרמב"ם פ"ה ממתנות עניים הלכה כ"ז המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ועוללות ובשכחה ופיאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר וכונתו דבין שהי' זוכה משל הפקר מאחרים או מי שהפקיר כרמו פטור מן המעשרות וק"ל למה יפטר מן המעשרות בזכה בשדה של אחרים הא מעשר לא נתחייב עד שימרח בכרי ואז כבר באו לרשותו ונתחייבו וכן מבואר בתוספתא פ"ב דפאה גר שמת (לפנינו הגירסא גוי שמת והגאון מוה"ראוו ז"ל הגיה גר וכן הנכון וכן מצאתי בפ"ק דקידושין בירושלמי בהלכה ה' מובא תוספתא זו גר שמת) ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל המחזיק בקמה פטור מלקט שכחה ופיאה וחייב במעשרות הרי דנתחייב במעשרות ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף צ"ד גבי הא דאמרו המפקיר כרמו שהביא בשם ריב"ן שהקשה מהך תוספתא ותירץ בשם רבינו שמחה דחילק בין הוא שהחזיק הוא דחייב דכתיב תעזוב יתירה לאחר שהחזיק לכך במחובר חייב בכל שלא באו לכלל עונת פטור דברשותו נתחייבו ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונת חיוב הפקר פוטרם בקמה פטור בשכחה ופאה שחיובן בקמה הפקר פטרם אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהן שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן והנה סיום המאמר מה שחילק בין שם להכא לא הבינותי אבל עכ"פ מבואר דחייב במעשרות כשזכה בשדה של אחרים וכפי הנראה דגר' כמו שהוא בירושלמי דהמחזיק בקמה חייב בלקט ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות אבל אכתי קשה לי דאם כן היאך כתב דאם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים פטור מן הכל הא בזכה בשדה במחובר מיירי והו"ל לומר דחייב בלקט שכחה כמ"ש בירושלמי וגם הרי רבינו התחיל במפקיר את כרמו ובצרו דמשמע דמיירי במחובר ובמחובר ודאי חייב בכל דרך כלל דברי רבינו צ"ע דהשמיט כל התוספתא וקצת כתב להיפך ואם מיירי בתלוש באמת שבירושלמי נשמט זאת אבל אף להתוספתא דפטור בתלוש היה לו לרבינו לבאר דדוקא בתלוש אבל במחובר או בקמה חייב עכ"פ בלקט ושכחה וצ"ע וכפי הנראה דחה רבינו התוספתא והירושלמי ולא חילק לענין מעשר בין הפקר שלו או של אחרים דבכל ענין הפקר פטור ממעשר רק לענין לקט שכחה ופאה דבדידיה כתיב תעזוב יתירא חילק בין שלו לאחר וכפשטת ש"ס שלנו ועיין בנדרים דף מ"ד ובב"ק דף צ"ד שם ומכל מקום קשה דמצד הסברא מהראוי שיתחייב במעשר דאכתי לא נפקע חיוב מעשר כיון שלא מרח עד שבא לרשותו תבואת זרעך קרינן ביה וצ"ע ועיין ב"ק דף כ"ח משמע דהפקר כל דהו פוטר מהמעשר ואתי שפיר דברי רבינו ועיין רש"י שם ועיין תוס' תמורה דף וא"ו ע"א ד"ה המפקיר. אחר זמן רב מצאתי במס' מעשר שני פ"ה משנה ה' דאמר שם ובשביעית פודהו בשויו ואז היה הכל מופקר אין לי אלא שכר לקיטה וכתב הר"ש דקמ"ל דלא תימא כיון שהיה מופקר אין לו נטע רבעי הרי דשביעית היא לא מטעם הפקר ורק אפקעתא דמלכא היא וע"ש בר"ש ובתוי"ט ותמצא שזו ראיה ברורה דשביעית אינו מתורת הפקר רק דאפקעתא דמלכא הוא ודו"ק ועיין ברש"י פסחים דף נ"ז ע"א ד"ה אין ודו"ק ועיין בפ"ב מתרומות הלכה י"ב ברמב"ם וראב"ד שם מבואר כמ"ש השיטה מקובצת הנ"ל ודברי רבינו פ"ה ממ"ע הנ"ל צע"ג: