שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ז (ד׳)

והנה בהא דמבואר באו"ח סי' שס"ג דלחי שעשאה מעצי אשירה כשר וכתב הב"י הטעם דלא הוה מכתת שיעורא דלאחר שישרפנו ראוי לגבול ויהיה לחי ותמה הט"ז דהא עצי אשירה אסורין אף לאחר שנשרף ע"ש ולפענ"ד היה נראה דלפמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ז להקשות על עצי אשרה דאפרה אסור ותהוי כע"ז שנשתברה מאיליה וכתב המג"ש דמכל מקום אסור משום גזירה שמא יגביהנה והדר מבטל לה וכדאמרו בע"ז דף מ"ב וכבר כתבתי למעלה ליישב כוונת התוס' עכ"פ אם נימא דהך גזירה שמא יגביה והדר מבטל הו"ל רק איסור דרבנן ועיין טוש"ע יו"ד סי' קמ"ו שכן נראה שיטת הסמ"ג ועט"ז שם וא"כ עכ"פ מדאורייתא לא הוה מכתת שיעורא ומותר להיות לחי ועיין שעה"מ הלכות לולב. ומצאתי בשו"ת פ"מ ח"ב סי' ל"ד בסופו שכתב כעין זה דמה שאסור להנות מאפר אשירה ומחוייב להשליך לים אינו רק מדרבנן ומדאורייתא ל"א כתותי מכתת שיעורא וכעין זה כתב התוספת שבת שם בסי' שס"ג וזה מסכים למ"ש ודו"ק. והנה בהך דהקשו התוס' בפסחים שם דעצי אשירה תהוי כע"ז שנשתברה מאיליה וכתבו דאין לומר דמיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול עולמית וכו' וע"ז שאל אותי הרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י דאיך אפשר לאוקמא באשירה של ישראל דהרי תנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה הרי ע"כ דמיירי בע"ז של עכו"ם דאלו אשירה של ישראל אין טעון שריפה כמ"ש התוס' דהוה מהנקברין והיא לכאורה תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהא גופא אינו ברור אם אשירה של ישראל אינו בשריפה ואעתיק כאן מ"ש בגליון הרמב"ם שלי פ"ח מעכו"ם ה"ט דכתב הרמב"ם דע"ז של ישראל טעון גניזה כתבתי בגליון עיין כ"מ דהניח בקושיא דשריפה הו"ל לומר. ובחידושי תורת חיים בע"ז דף נ"ב כתב דיש לחלק בין ע"ז של ישראל דא"צ שריפה רק גניזה וכתב דבטור וש"ע לא משמע כן שכתבו סתם בסי' קמ"ו אבל מדברי רבינו הנ"ל משמע שמחלק כן ע"ש ואני מצאתי בתוס' יבמות דף ק"ב דשל ישראל א"צ שריפה ולפ"ז י"ל דהתוס' בפסחים ס"ל דגם בשל ישראל צריך שריפה וכ"כ המהרש"ל דבעלי התוס' הרבה היו ולפעמים חלוקים בדין וגם יש לומר דלפמ"ש הת"ח שע"ז שזכה הישראל מיד גוי לא יצאת מכלל דין ע"ז של גוי וצריכה שריפה א"כ יש לומר דמיירי בע"ז של ישראל שזכה מיד עכו"ם וא"כ צריכה שריפה. ומיהו בפשיטות ל"ק דבאמת כל הטעם דנקברין לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ולפ"ז כיון דבאמת בע"ז אף בעכו"ם אפרן אסור ורק דקושית התוס' הוא דלהוי כע"ז שנשתברה מאליה וא"כ אף שהוא של ישראל דהוא מהנקברין שוב מותר לשרפה דלא שייך לומר דאתה מיקל באפרן דהא הוה כע"ז שנשתברה מאליה וא"ל דבע"ז של ישראל דאין לה בטילה שוב אפרן אסור וא"כ שוב הוה מהנקברין דאפרן אסור דזה אינו דהא כל הטעם דע"ז של עכו"ם צריך שריפה ושל ישראל סגי בגניזה כתב בתורת חיים שם דעכו"ם אדוקין בע"ז שלהם ולכך החמיר הכתוב להצריך שריפה משא"כ של ישראל ולפ"ז איך אפשר דבשביל דאינו מחשבה לע"ז יהיה אפרן אסור כל ששרפה דעכ"פ לא גרע מע"ז של עכו"ם ואיך יהיה זאת ואדרבה כל ששרפה הישראל פשיטא דאינו מאמין בה ויהיה אפרן מותר דבשלמא אם ע"ז של עכו"ם אפרן אסור גם ישראל אסור דלא פליג משא"כ להס"ד דשל עכו"ם מותר דהוה כע"ז שנשתברה מאיליה פשיטא דשל ישראל דהקילה תורה דלא לצריך שריפה דפשיטא דאפרן מותר ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דכתב הרמב"ם דביעור חמץ שורפו או פוררו ותמה במ"א כיון דחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ איך מותר לשורפו והא אתה מיקל באפרן וכבר הארכתי בזה בתשובה. אבל כבר הטיבו אשר דברו בזה ש"ב הגאון במקור חיים ובא"מ ח"ב סי' י"ט בתשובותיו דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר לפי שעשה מצותו וכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין באפרו כמ"ש התוס' בתמורה דף ל"ג ע"ב וצריך לומר דהא דנקברין לא ישרפו הוא משום דנקברין אין מקיים מצוה בקבורה רק דצריך לכסותם מן העין שלא יכשלו ולפ"ז בחמץ דמקיים מצות השבתה שוב גם ע"י פירור וזורה לרוח מקיים מצות השבתה ואפרו מותר ושוב מותר לשרפו ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז הא התוספות הקשו בתמורה שם דא"כ מ"ט דעצי אשירה דאסור הא מקיים מצוה דאבד תאבדון וכתבו דשאני ע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה ע"ש ולפ"ז להס"ד דבע"ז של עכו"ם אפרן מותר דהוה כע"ז שנשתברה מאיליה וא"כ ע"כ דקרא דלא ידבק בידך מאומה לא קאי רק על גוף ע"ז כשהיא בעינה אבל לא על האפר שלה דנפקא מתורת ע"ז ולפ"ז מכ"ש בע"ז של ישראל דקיל וסגי בגניזה שישראל אינם אדוקים כ"כ בה וא"כ שוב פשיטח דמקיים המצוה במה שגנזה דכתיב אבד תאבדון וקרא דלא ידבק בידך מאומה לא קאי על אפרה וז"ב: