שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ו

במסכת שבועות דף כ"ב בסוגיא דקונמות בכל שהוא. נתתי לבי לעיין בהא דאמרו אכילה מזו עלי קונם. ולכאורה קשה אי אמרינן דרק בגמר דבריו אדם נתפס א"כ כיון שלבסוף הזכיר לשון קונם מהראוי להיות בכל שהו דקנומות בכ"ש. אבל ז"א דר"י ס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס וגם לשון ראשון תפוס וא"כ לכך צריך אכילה בכזית ובזה אתי שפיר דלכך בקונמות מצטרפות דהרי אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ לכך עכ"פ מצטרפות שתיהן לכזית ונתקיים מקצת מלשון ראשון אכילה ומלשון אחרון קונמות דעכ"פ מצטרפות. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ מה פריך דכוותה בשבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפות וקשה למה יצטרף והא לא שייך לומר דתפוס לשון אחרון וצ"ל גם שם כיון דפריש שבועה שלא אוכל משתיהן הך משתיהן הוה כתפוס לשון אחרון ומצטרפות וע"ז משני מתוך שחלוקות לחטאות והיינו כיון שהתחיל בלשון שבועה שלא אוכל ואף אם לא היה גומר משתיהן היה לשון שבועה גמורה א"כ כיון שחלוקות לחטאות אין מצטרפין הלשון משתיהן וחלוקות לשבועות. אמנם אי קשיא הא קשיא הא דפריך על ר"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא ומאי קושיא הא ר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון לבד וא"כ שבועות דהתחיל בלשון שבועה שפיר חל לשון שבועה ואין מצטרפות וקונמות ג"כ כיון דהתחיל בלשון אכילה א"כ בעי אכילה בכזית מכל אחד ואין מצטרפות והיא קושיא גדולה ונפלאה ואולי כיון דאכילה מזו עלי אינו רק יד ועיקר הוא לשון קונמות שהזכיר אח"כ בכה"ג לא ס"ל לר"מ דתפוס לשון ראשון ועיין פסחים דף נ"ט ע"ב דלפנינו הגירסא רב פפא ואבעיא ליה אליבא דרבי יוסי דס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס. ויש להמתיק הדברים דלענין מלקות בודאי לא לקי על ידות נדרים וא"כ ע"כ צריך ללשון אחרון שאמר קונם. ובזה יש ליישב הא דאמר רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כי תניא האי לקרבן וכתבו בתוס' דגם רבינא ס"ל דטעמא דרבנן כדר"פ וא"צ לאיפוך דר"י לאו טעמא דנפשיה קאמר רק אליבא דרבנן והקשה המהרש"א דאכתי קשה דאליבא דרבנן ג"כ יש לחלק דשאני שבועות דחטאות מחלקות משא"כ בקונמות ולפמ"ש יש לומר דהך חלוקות לחטאות הוא רק סברא דלא נימא אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ זהו בשבועות דאמר לשון שבועה כתקנה שבועה שלא אוכל א"כ אף שסיים משתיהן אינן מצטרפות דחילוק לחטאות מפריד שלא יהיה נתפס בגמר דבריו וגם דאדרבה כשחלוקות לשבועות בודאי נתפס גם בגמר דבריו אבל בקונמות דבלא לשון קונם שסיים אינו רק יד בלבד וא"כ ע"כ עיקר הכוונה לגמר דבריו ושפיר קשה דמהראוי שיהיה קונמות כשבועות ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה ולא נפניתי כעת ועיין משנה למלך פ"ד משבועות שהאריך בסוגיא זו ולא נפניתי' כעת להעמיק. והנה מ"ש המלמ"ל לתמוה על מ"ש הרמב"ן דב' ככרות אפילו בקונם אחד חשיבי כגופין מוחלקין וע"ז תמה דדוקא זבח חשוב גוף מוחלק אבל לא ככרות הנה כפי הנראה כוונת המלמ"ל דדוקא דבר שהוא בע"ח אף שהוא שחוט חשוב גוף מוחלק אבל לא מה שאינו בע"ח אבל באמת בפ"א מא"ב מביא המלמ"ל בעצמו בשם התוס' דס"ל אף באינו בע"ח ובהתראה אחת ע"ש ובגליון הרמב"ם כתבתי בזה בפ"א מא"ב שצ"ע על המלמ"ל שלא הזכיר לענין שחוטין אמרו גופין מחולקין בחולין פ"ב ועיין כריתות דף ט"ו ומ"ש הרמב"ן דיש מי שפירש דכי אמרו דצירף המעילה לזמן מרובה הוא דוקא בתמחוי אחד ובגוף אחד. וע"ז תמה המלמ"ל דהא קדשי בדק הבית עם קדשי מזבח מצטרפין למעילה אף דהם גופין ושמות מחולקין ע"ש שנתעצם בקושיא זו והניח בתימה ולפענ"ד לא נעלם מעין העדה הרמב"ן ז"ל שראה באספקלריא המאירה דבר כזה רק שכוונתו דאף דמצטרף היינו כשאוכל בזמן אחד בכדי אכילת פרס אבל לזמן מרובה לא מצינו שיצטרף רק בתמחוי וגוף אחד שזה חידוש הוא במעילה שיצטרף לזמן מרובה. והנה המלמ"ל שם חקר בתחלת הפרק אם בנשבע שלא יאכל אי אסור לאכול פחות מכשיעור ומשום דשאני כל איסורים דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי משא"כ כאן דכל שזה לא נתכוין לפחות מכשיעור א"כ לא אסר על עצמו כלל פחות מכשיעור וע"ז הביא שהר"ן בחידושיו כתב כן וע"ש שפירש הלשון א"ה אמאי מצטרפות זיל הכא ליכא שיעורא דבשלמא אם לא הזכיר לשון אכילה אסור שעכ"פ אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורים אלא לדידך כיון שהזכיר לשון אכילה הרי כל אחת היתר גמור ויכול לאכלן לכתחלה והיאך יצטרף אח"כ. וביאור הדברים לפענ"ד הוא בדרך הזה דענין חזי לאצטרופי הוא בדבר איסור רק שחסר השיעור שכל שנשלם השיעור כולו אסור דאי אפשר לומר לך שזה היתר וזה איסור דכל הכזית ביחד הוא איסור אחד וחלב היא מתחלתו ועד סופו רק שחסר הצירוף ולכך אסור בחצי שיעור אבל בשבועה שכל שנשבע על שיעור שלם א"כ החצי שיעור עודנו היתר שלא אסר עליו רק בכשיעור א"כ איך שייך חזי לאצטרופי הא יהיה נהפך מהיתר לאיסור וזה לא שייך חזי לאצטרופי דכעת בלי הצירוף אינו אסור ואח"כ נעשה איסור וזה לא מקרי חזי לאצטרופי דאטו אם יאכל חצי שיעור בשר כשר נימא דחזי לאצטרופי עם בשר נבילה זה לא אמרינן וז"ב לפענ"ד. אמנם עדיין יש לומר דבשבועה גם כן שייך חזי לאצטרופי וכדקי"ל באמת כמ"ש הרמב"ן והר"ן חזר בו ג"כ משום דעכ"פ כשיצטרף לכשיעור אי אפשר לך לומר שזה מותר וזה אסור וכל גרגיר וגרגיר משלים לכשיעור ושייך חזי לאצטרופי אמנם לפענ"ד היה נראה דבב"ח לא יהיה שייך חצי שיעור דהא כל אחד ואחד בפ"ע היתר ורק בהתחברות אסור וכל שעדיין חסר בשיעור ולא נאסר הרי הוא היתר כמו שהיה ואיך נימא חזי לאצטרופי הא כעת הוא היתר ואח"כ יהיה נעשה איסור וזה לא אמרינן ואינו בגדר חזי לאצטרופי וא"ל דסוף סוף כל שיצטרף לשיעור כזית יהיה כל גרגיר בשר וכל טיפה חלב איסור ואי אפשר ליחד מקום לומר דעד פה לא נאסר ובגרגיר אחרון יהיה נאסר דזה אינו דכיון דדרך בישול אסרה תורה ובעינן נתינת טעם וכל שאינו בכשיעור לא נתן עדיין טעם של כזית וא"כ אפשר לך לומר שעד השיעור לא היה שם בשר בחלב וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דמהיתר לאיסור לא אמרינן חזי לאצטרופי וז"ב. ואם חומה היא ניישב בזה דברי המרדכי התמוהים פרק כל הבשר בהגהת מרדכי שם שכתב על דברת הרמב"ם פט"ו ממ"א הלכה כ"ו דבבשר עוף בחלב שאינו רק מדבריהם ודייק מזה דהרמב"ם ס"ל כהתוספות דכל שיש לו שורש בדאורייתא מותר לבטל דאל"כ לנקוט בב"ח חצי שיעור דאיכא פלוגתא ודבריו תמוהים דהא רבינו וכל הפוסקים ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ איך מותר לבטל וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דדברי הגהמ"ר והכ"מ הביאו שם הן תמוהין מאוד ולפמ"ש אתי שפיר דבב"ח אפשר דחצי שיעור שלו אינו רק דרבנן דלא שייך חזי לאצטרופי. אך לפענ"ד נראה דבלא"ה אתי שפיר דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דהא דחצי שיעור אסור הוא משום דאחשביה ולפ"ז לענין שיהיה אסור לבטל דרצונו לבטל האיסור לא שייך אחשביה ואינו אסור רק מדרבנן דהא ע"י שמבטלו שוב לא יהיה החצי שיעור אסור רק מדרבנן ורק דכל שיש לו עיקר בדאורייתא דהיינו קודם הביטול לכך אסור. ובזה מיושבין דברי התוס' בביצה דף ד' שכתבו להוכיח מהא דאמרו בחולין דף צ"ח לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא חצי שיעור אסור מן התורה דמשמע דגם בדרבנן אסור לבטל כל שיש לו שורש בדאורייתא והדבר תמוה דהא עכ"פ הוא חצי שיעור דאסור מן התורה וכבר תמה בזה מוהר"ח אבלעפיא בספרו עץ חיים ולפמ"ש אתי שפיר דלאחר הביטול לא יהיה רק איסור דרבנן. ובזה נראה לפענ"ד אם טועם חצי שיעור לראות אם יש בו טעם מותר מה"ת ולא שייך דחצי שיעור אסור מן התורה דאדרבא הוא אינו רוצה לאכול איסור רק דרוצה לטעום שלא יהיה בו טעם ולא אחשביה. ובזה יש ליישב הא דמבואר בסי' צ"ח דטועם קפילא והתה"ד הקשה דהא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן רק באיסור דרבנן ולפמ"ש אם עכו"ם יטעום שוב יהיה מותר לטעום ח"ש דהא אינו רק איסור דרבנן ומותר לסמוך על קפילא ארמאה ועיין כו"פ שכתב ג"כ כעין זה אבל דבריו תמוהים ולפמ"ש אתי שפיר: