שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ה (ד׳)

ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' דמה דחקו לעולא להגיה לא היתה שותה לוקי בבת אחת ובודאי מהימן להכחישו. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דעולא משמע ליה דכאן אף בבת אחת הראשון מהימן יותר דהראשון הוא ודאי והשני אינו רק עד ואינו ודאי שלא נטמאת וז"ב כשמש. ובלא"ה נראה דכאן לא שייך שלא נגמר הדבר דכל שהעד מעיד שנטמא לא היתה שותה וכבר נגמר הדבר ובשלמא בעד מיתה צריך הב"ד שיעיינו בזה אם אמת הדברים וגם לעיין באיזה לשון אמר וכדומה אבל כאן כל שמעיד שנטמאת לאחר קינוי וסתירה נאמן וא"צ לגמור הדברים וגם אם נימא דעד טומאה בודאי לא צריך לדרישה וחקירה דהא מפסיד הכתובה ודמי לד"מ דאין צריך דרישה וחקיר' ולכך כל שהעיד נגמר עדותו ואין צריך להוראת ב"ד אבל בעד מיתה איכא מ"ד דצריך דרישה וחקירה דעיקר עדותו לענין נישואין וגם צריך ב"ד שיתירוה כדין נשאת עפ"י עד אחד דצריכה רשות ב"ד ולכך ע"א אינו נאמן כל שלא הורו על פיו ודו"ק היטב ועיין ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד: