שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ה (ב׳)

הנה נדרשתי לאשר שאלו עיני ולבי במ"ש הנימוק"י ריש ב"מ בשם הרנב"ר באם ע"א מחייב שבועה לאחד אף דבא עד המסייע אחר שפסקו הב"ד עפ"י ע"א לא אמרינן דעד הראשון נאמן כשנים ואין נאמן עד השני להכחישו משום דזה דוקא היכא שנאמן הראשון ויעשה מעשה על פיו משא"כ כאן דמכל מקום מחוסר מעשה השבועה ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת בב"מ דף ב' גבי הא דאמרו ונחזי זוזי ממאן נקיט ע"ש שביאר הדברים הרנ"בר באורך והביא בשם התשב"ץ שהאריך לדחות הדברים דאף בע"א בשבועה מקרי נעשה מעשה כל שכבר נפסק הפסק דין שחייב שבועה ע"ש. ואני בעניי מסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים ומתירא אנכי שמא ירוצו גלגלתי. אבל לפענ"ד היה נראה דכאן לא שייך כלל ענין דע"א נאמן כתרי דבכ"מ דאמרינן דבזה אחר זה הראשון נאמן ה"מ בעד מיתה שהראשון שאמר מת נאמן מה שאומר אבל בע"א ניהו דמחייב שבועה אבל כל שנשבע הבע"ד נאמן יותר וא"כ היאך שייך לומר דהתורה האמינוהו דאדרבא לא האמינוהו וחייב שבועה רק לברר הספק וא"כ אין סברא לומר דהאמינו התורה דבאמת יש לומר דלא נאמן כלל שכדבריו כן הוא רק דחייב שבועה לברר הספק ואדרבא כל שנשבע אינו נאמן העד והבע"ד נאמן בשבועתו נגד עדותו וצ"ל דעיקר הענין שאנו דנין שהתורה האמינתו לעד שיוכל לחייב שבועה והיינו דכ"ז שאין נשבע נגד העד הו"ל כשנים כמ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד וא"כ שפיר נקרא נאמן דכ"ז שאין נשבע אמרינן דמסתמא העד אינו משקר ולפ"ז לא שייך לומר דכ"ז שלא נגמר עדותו העד אינו נאמן דאדרבא כל עיקר נאמנותו של העד היא דוקא כל שלא נשבע אמרינן דעדותו נחשב כשנים ולא דמי לעד מיתה דשם מאמינים ומתירין להנשא עפ"י עדותו וכדבריו כן הוא וא"כ יש לומר דכ"ז שלא גמר עדותו ולא נשאת עדיין עוד לא נחשב עדותו כ"כ אבל כאן אדרבא כל עוד שלא נגמר העדות ולא נשבע העד נאמן כשנים וא"כ לכאורה דבריהם תמוהים וצריך לי עיון. ובזה נראה לפענ"ד להצדיק דברי הש"ך בחו"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב להשיג על דברת הנימוק"י הנ"ל דכאן לא שייך לומר דהראשון נאמן והשני אינו נאמן דכיון דעד אחד המסייע פוטר משבועה א"כ גם השני נאמן כמו הראשון. וראיתי במחנה אפרים הלכות עדות סי' כ"א שדחה דבריו דבשלמא הראשון נאמן דלא היה שום עורר על דבריו ונתקיים עדותו בב"ד אבל סהדא בתרא לא חשוב כשנים ולא נתקיימו דבריו אפילו שעה אחת שהרי יש עד אחד שמכחישו ע"ש ולפמ"ש יש לומר דאדרבא השני נאמן יותר דעד המחייב באמת בא לחייב שבועה וא"כ אדרבא אינו נאמן כלל ובשבועתו מכחיש להעד ורק דכ"ז שלא נשבע אמרינן דנחשב כשנים וא"כ כל דיש ע"א המכחישו שוב אין העד נאמן כשנים וא"כ ממילא אינו נאמן הראשון אבל עד המסייע לפטור כיון דעד המסייע לפטור אם היה מגיד עדותו היה נגמר עדותו תיכף שנאמן כשנים וא"כ אם היה לבדו היה נגמר עדותו תיכף וא"כ גם כשיש עד הראשון המכחישו עכ"פ נפטר מספק וא"כ מהראוי להאמין לעד המסייע טפי מעד המחייב וצדקו דברי הש"ך. ומן האמור נראה ברור דאם בא עד המסייע תחלה פשיטא דאין עד המחייב נאמן להכחישו דהעד המסייע גמר עדותו תיכף וגם העדות שהעיד ומה שפוטר הוא הכל כפי עדותו משא"כ בעד המחייב דמה שמחייב והאמינתו הם דברים סותרים דנאמנותו הוא רק כ"ז שלא נשבע הלה וכל שנשבע הבע"ד מהימן ונמצא האמנתו שישבע חבירו סותר נאמנותו וז"ב כשמש וכ"כ הט"ז בסי' פ"ז אבל הוא בא עלה דכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים ולפמ"ש אף שנימא דגם עד השני נאמן ומה"ט דעת הש"ך בהדיא דאין נ"מ אם עד המסייע בא תחלה או להיפך. ולפמ"ש הדבר ברור כשמש דניהו דגם השני נאמן היינו כשעד המחייב בא תחלה אבל כשהמסייע בא תחלה פשיטא דאין עד השני נאמן והתומים הביא ראיה לדברי הש"ך דגם השני המסייע נאמן כשנים ומזה הוציא דגם כשהמסייע בא תחלה דגם השני נאמן ולפמ"ש אין הדברים דומים ע"ש היטב ותבין וגם הקצה"ח רמז לראיה זו וכבר כתבתי דהדברים תמוהים והנה בשיטה מקובצת שם כתב דאף אם נימא דאין עד המסייע פוטר מ"מ כל שע"א חייב שבועה ובא ע"א ומכחישו כל שבא בבת אחת עכ"פ מקרי ע"א בהכחשה ואינו נאמן הראשון דגם בזה אחר זה כיון דלא נעשה מעשה אין הראשון נאמן ע"ש. וראיתי בשב שמעתא שמעתתא וא"ו פכ"א שכתב דבעד המחייב שבועה לא שייך ע"א בהכחשה דע"כ לא שייך ע"א בהכחשה רק באיסורין שאף פסול וקרוב נאמן וא"צ הגדה בב"ד א"כ כל שהוא מוכחש מקרי עד בהכחשה אבל בע"א לענין שבועה שצריך הגדה בב"ד ועד כשר כל שאין עד המסייע פוטר הו"ל אותו מסייע כמו קרוב או פסול ועד הראשון נאמן כשנים אף שזה מכחישו ע"ש ולא נראה לפענ"ד דבמה אלים כח העד הראשון המחייב יותר מהמסייע וכמ"ש הש"ך דהתורה האמינה לשניהם זה לחיוב וזה לפטור וגם אדרבא המחייב כל עיקר נאמנותו הוא רק קודם שנגמר עדותו דהיינו בעוד שלא נשבע וכל שנשבע נאמן נגד העד אבל המסייע נאמן בעדותו לגמרי ותיכף נאמן כפי שהעיד ומה שהעיד שזה נפטר משבועה נאמן שכדבריו כן הוא ומ"ש ראיה דלא מקרי ע"א בהכחשה דאל"כ יהיה נאמן הבע"ד להכחישו ולא יצטרך להשביעו לפמ"ש אתי שפיר דבעוד שלא נשבע התורה האמינו כשנים וא"כ פשיטא דלא מקרי עד בהכחשה אבל כל שא"צ לשבע נגדו לא מקרי רק ע"א וע"א בהכחשה לאו כלום הוא. אך נראה כיון דע"א אינו פוטר משבועה א"כ לא נאמן לפטור אילו היה בא בפ"ע א"כ שוב יש לומר דלא מקרי עד בהכחשה דלענין זה לא האמינה תורה לעד וא"כ שפיר הו"ל לענין פטור כעד פסול וקרוב בהס"ד דעד המסייע אינו נאמן בעדותו לפטור ומכל מקום יש לומר דגם העד המחייב לא נאמן כשנים כיון דאם נשבע נאמן נגד העד המחייב ממילא לא גרע עד המסייע מהכחשת בע"ד בעצמו וניהו דהבע"ד צריך שבועה אבל עד המסייע אף דאינו פוטר משבועה מ"מ עכ"פ מכחיש להעד וגם יש לומר דלפמ"ש רבינו יקיר וכן קי"ל בסי' ל"ד סעיף כ"ג דהנשבע להכחיש העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפסלו א"כ מכ"ש אם ישבע זה להכחיש העד וגם יש לו עד המסייע ממילא יפסול העד הראשון לעדות ולשבועה ואף להחולקים על רבינו יקיר ועיין ש"ך שם מכל מקום בכאן יש לומר דמודו דמה שנשבע להכחיש העד ויש לו עד המסייע פשיטא דהו"ל כשני עדים וא"כ עכ"פ עד אחד בהכחשה מקרי וז"ב. ובלא"ה יש לומר דכל הטעם דאין עד המסייע פוטר אף דק"ו השתא דיכול לחייב שבועה מכ"ש להעמידו על חזקתו ולפטרו משבועה נ"ל עפ"י מה שכתבתי בחידושי הרבה פעמים מה ששמעתי בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שהיה מקשה על סברת המהר"ם מרוטנבערק הנ"ל דיש לומר דשבועה חמור טפי מע"א דהרי השבועה מברר יותר ונאמן נגד העד א"כ יש לומר דלכך ע"א מחייב שבועה דהשבועה בירור יותר משא"כ לפטור משבועה יש לומר דאין ע"א נאמן יותר משבועה והשבועה מברר יותר ובחידושי הארכתי ליישב עכ"פ סברת הפוסקים דס"ל דאינו פוטר יש לומר דס"ל כסברא הנ"ל וגם אני בעניי יש לי לומר דלפמ"ש הבעה"ת דכל הטעם דעד אחד אינו נאמן משום דחיישינן שמא שכרוהו לומר שקר ולפ"ז בשבועה מה יועילו במה ששכרוהו הלה ישבע לכך נאמן העד לחייב אבל לפטור משבועה שפיר י"ל דלא חשוד אשבועתא אף דחשוד אממונא ולא רצה לשבע לשקר ולכך שכר העד לפטור אותו ולפ"ז עכ"פ ע"א בהכחשה ודאי מקרי דניהו דהתורה לא האמינה לו אבל עכ"פ מידי ספיקא לא יצא שמא זה אומר אמת וא"כ עכ"פ מקרי עד אחד בהכחשה ואינו נאמן לא זה ולא זה. ולפענ"ד היה נראה לי בכוונת המהר"ם מרוטנבערק מה דלמד ק"ו מעד המחייב אם זוקק את המוחזק לשבע ק"ו שיפטר המוחזק לפענ"ד היה נראה עפמ"ש דחיישינן שמא שכרוהו וא"כ יש לומר לפמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז לחלק דכל שהעד גומר עדותו בדיבור לא חשיב דיבור בעלמא ונאמן אבל כשאינו נגמר על פיו לא חשיב רק דיבור בעלמא א"כ י"ל דהכי אזלא הק"ו דבאמת כשמחייב שבועה הרי אין דבורו גורם עוד מעשה רק שמחייב לזה. שבועה ויכול להיות שישבע נגדו א"כ לא חשיב רק דיבור בעלמא ומהראוי היה לומר דדיבור מקרי ואמר ואפ"ה האמינה תורה שם בעד הפוטר דע"י דיבורו נגמר הענין שפוטר עי"ז משבועה אינו דין שיהיה נאמן ומיושב מה שהקשיתי דיש לומר דשכרו לומר שקר דהא דיבור מקרי ואמרו מעשה לא עבדי ועיין בט"ז באהע"ז סי' י"ז מ"ש בזה לענין ע"א במלחמה דחידש רבינו טעם שמא שכרו ע"ש שכתב ג"כ עפ"י דברי התוס' אלו ודו"ק היטב: