שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שפ״ד (ב׳)

מכתבו הגיעני היום אשר שאל באיסור שנתבטל ואח"כ נתרבה האיסור דחוזר וניעור כמבואר ביו"ד סי' קל"ד ובש"ך שם ס"ק י"ח בין במינו ובין בשא"מ כמבואר בסי' צ"ט איך הדין בדבר שיש לו מתירין שנתערב בתערובות במין בשאינו מינו דקי"ל דבטל אם מתרבה עליו מה דינו וטעם הספק הוא דבאמת כל הטעם דאמרינן חוזר וניעור הוא משום דכל דאיכא ששי' אין בכח האיסור לאסור אבל כשנתרבה האיסור אוסר דלא נהפך האיסור להיות היתר וא"כ זה בשאינו דבר שיש לו מתירין דלא נהפך האיסור להיות היתר אבל בדבר שיל"מ דסופו להיות מותר אפשר כל דנתבטל בהיתר שוב נפקע האיסור לגמרי. עוד כתב דיש לומר כיון דפליגי במנחות דף נ"ד מחלוקת אי באיסורין יש דיחוי ולפ"ז אף אם נימא דאין דיחוי באיסורין מכל מקום כאן דביום מחר יהיה נפקע האיסור וא"כ מה לי דנדחה מכח הזמן או דנדחה ע"י ביטול וכל דנדחה ע"י ביטול שוב יש לומר דאינו חוזר וניעור זהו תורף השאלה וע"ז הביא דברי הש"ע באו"ח סי' של"ה ס"ד ומ"ש הב"י והד"מ שם ומ"ש המג"א שם. והנה במג"א שם מבואר להיפך מדהוצרך לצרף ההיתר משום דיש לסמוך על המקילין בסי' קל"ד דאינו חוזר וניעור ואם איתא הא בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן חוזר וניעור ובאמת שמצד הסברא ג"כ אינו נראה דבריו דמ"ש בטעם הראשון דמאן דס"ל חוזר וניעור לא ס"ל דנהפך האיסור להיות היתר רק דאין בכח לאסור ולכך כשנתרבה האיסור אסור והעלה לפ"ז דבדבר שיש מתירין ודאי נהפך האיסור להיות היתר וזה אינו דהרי הרא"ש ס"ל דאיסור נהפך להיות היתר ואפ"ה ס"ל דנתרבה אסור ומטעם דהו"ל כהוכר האיסור וכמ"ש הרא"ש הובא ביתה יוסף סי' ק"ט בסופו ולפ"ז גם דבר שיש לו מתירין הוא כן דמכל מקום ניכר האיסור כעת ולא שייך ביטול וגם טעם השני דהו"ל דיחוי לא דמי דהזמן לא מקרי דיחוי דרק בזמן הזה נאסר ואותו היום לא נדחה משא"כ בנתבטל האיסור נדחה גוף האיסור ואין דיחוי באיסורין וכל שנתרבה חוזר וניעור. ומה שחידש דבדבר שיש לו מתירין אף בא"מ אמרינן חוזר וניעור ע"פ דברי הפ"י שכתב סוף ביצה בטעם דבמין בשאינו מינו לא שייך דבר שיש לו מתירין הוא משום דבא"מ נתבטל הטעם והוה כנסתלק האיסור לגמרי ולפ"ז לפמ"ש הפרמ"ג להסתפק בחצי זית איסור שנתערב בנ"ט זיתים א"מ וחצי זית היתר מב"מ עם האיסור אי אמרינן דע"י המב"מ היתר ניכר האיסור ונרגש טעם האיסור ועי"ז לא יוכל להתבטל בנ"ט וע"ז הביא דברי הר"ן במס' ע"ז בסוגיא דקמא קמא בטיל להיפך דודאי בטל וע"כ משום דהו"ל כאילו ניכרת טעם האיסור ולפ"ז בדבר שיש לו מתירין שבאמת מצד דשיל"מ מהראוי שלא להתבטל רק דהו"ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכל שע"י ההיתר מחזיק הטעם של האיסור ואח"כ כשנתרבה האיסור אף באינו מינו מכל מקום לא נתבטל האיסור ולא נאבד לגמרי. והנה אף שסברתו נכונה בכה"ג שהיה מקודם מב"מ ואח"כ נתערב בשא"מ והוה דבר שיש לו מתירין דאף דנתרבה האיסור מכל מקום לא הוה רק משהו רק שההיתר מחזיקו ואינו מבטלו א"כ כל שהוא דבר שיל"מ שוב לא בטל דמכל מקום נרגש טעם המשהו ואף דיש לפקפק דהו"ל כעין תרי משהו מכל מקום אנן קי"ל דגם תרי משהו אוסר מכל מקום גוף דברי הפ"י תמוהין דניהו דהטעם בטל בסמ"ך אבל כמות האיסור הוצרך להתבטל ברוב וא"כ גם בשאינו מינו למה יתבטל הכמות ובאמת שהנוב"י מהד"ב חלק יו"ד סי' י"ח רצה לחדש כעין זה על דברת המרדכי וכבר השיג עליו דו"ז בישועת יעקב ביו"ד סי' י"ד ע"ש וכן מצאתי באיזה מקום בספרים ואני בתשובה הרבה דברתי בזה והראיתי שלפענ"ד נחלקו בזה רש"י ותוס' במנחות דף כ"ב ע"ש וא"כ אין לדברי הפ"י מקום כלל לפענ"ד. והנה מעלתו הביא דברי הפרמ"ג באו"ח סי' של"ה באשל אברהם ס"ק ד' על מ"ש המג"א דיש לסמוך אמקילין דאינו חוזר וניעור והקשה הפרי מגדים דהא אנן קי"ל דחוזר וניעור וכתב כיון דלמחר מותר לא אמרינן חוזר וניעור וכתב דבדבר שיש לו מתירין באינו מינו שחוזר ונתרבה לא אמרינן חוזר וניעור וכתב מעלתו שהוא כדבריו ולפענ"ד הנה כבר כתבתי דאין סברתו נראה. אך לפענ"ד טעמו של הפרי מגדים דהנה כבר כתבתי דהטעם דחוזר ונראה אף שנהפך האיסור להיות היתר מכל מקום הוה כחזר והוכר האיסור ולפ"ז זהו באיסור מצד עצמו אבל כאן דאין כאן איסור רק מצד היום וא"כ אטו ניכר האיסור דאיסור שמצד היום כל שכבר נתבטל לא ניכר האיסור וכעין מ"ש התוס' בחולין דף קט"ו דשבת לא נקרא תועבה דאינו ניכר שבישל האיסור בשבת ועיין במהר"ם שי"ף שם וה"ה כאן ודו"ק היטב ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"א וצ"ע שלא הביא דברי הרא"ש הנ"ל: