שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שס״ט

מה שלמדתי ע"פ העבר ברמב"ם הלכות קרבן פסח הלכה ט"ז חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאין בו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא. ובראותי כן תמהתי דמה שכתב דאיסור שבות במקדש היתר הוא לא ידעתי מהיכן יצא לו זאת דהרי הא דאין שבות במקדש מבואר בשבת דף כ' דאי משום דכהנים זריזין הם ומהאי טעמא כתב הכ"מ פ"ח מהלכות בית הבחירה הלכה י"ב דכל שאפשר בנירות הדולקים בע"ש אסור לעשות בשבת וא"נ דהיתר הרי אמרו ביומא דף וא"ו דלמאן דאמר טומאה הותרה אף דיש כהנים טהורים מותר לעשות ע"י טמאים וע"כ דהא דאין שבות במקדש הוא רק משום דכהנים זריזין הם ולא יבואו לכלל איסור אבל לא שהיתר גמור הוא. ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה שחילק הריב"ש בין השבותין דיש שבות שאינו בעצם איסור רק שיש חשש שמא יבא לידי איסור וזה אין שבות במקדש אבל בשבות שיש איסור שבות מדרבנן בעצם הדבר בזה שייך שבות במקדש. ואני המתקתי הדברים כיון דהטעם דאין שבות במקדש מפני שהכהנים זריזין הם וזה שייך דוקא בשבות שאין בעצם איסור רק שיש חשש שמא יבא לידי איסור שייך לומר שהכהנים זריזין הם ולא יבואו לידי איסור אבל בשבות שהוא בעצם איסור מה מועיל שהכהנים זריזין הם סוף סוף עושה איסור דרבנן וזה יש לחלק בשבות שאינו רק חשש שמא יבא לידי איסור בזה שייך לומר דהשבות הוא היתר שהוא בעצם היתר וכל שהכהנים זריזין ולא יבואו לידי איסור הוא היתר אבל כל שהשבות הוא בעצם איסור לא שייך היתר רק דחוייה וכל שאפשר לעשות בהיתר צריך לעשות. ובזה היה מקום ליישב קושית המלמ"ל פ"ח מהלכות בחירה שם וגם קושית הלח"מ פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה י"ח ולא נפניתי לברר היטב ע"כ לא רשמתי רק הערה בעלמא: