שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שנ״ג

אמרתי לרשום מה שנתחדש לי היום במה שהאריך המשנה למלך פ"ד מהלכות אישות לחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה והגאונים בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ג נ"ד האריכו בזה ובאמת ביומא דף ס"א ע"ב מבואר החילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ע"ש היטב אמנם בתוספות זבחים דף ק"י ד"ה אי כתבו דאין לך מחוסר זמן גדול מזה ואמרינן ביומא וכו' וקשה מה מדמה מחוסר זמן למחוסר מעשה וע"כ צריך לומר דמחוסר זמן גדול הוה כמחוסר מעשה. ובזה יש ליישב דברי רש"י ביבמות במ"ש דמסר הקידושין ביומא דמשלם זימניה והמהרי"ט והמלמ"ל והנודע ביהודה שם האריכו דלמה כתב רש"י דוקא ביומא דמשלם זימניה ומה הבדל בין אותו היום לשנה ושנתיים מקודם ולפמ"ש אתי שפיר דמחוסר זמן גדול הוה כמחוסר מעשה ובזה יש ליישב הרבה דברים ועיין שעה"מ פכ"ב מהלכות מכירה שהאריך לבאר דברי המהרי"ק שורש פ"ט דדעתו דהוה דבר שלא בא לעולם אף דרק מחוסר זמן ולפמ"ש יש לומר דשם מחוסר זמן גדול אך לפענ"ד נראה דבר חדש דלפמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין לחלק בין מחוסר מעשה בגופו של דבר אבל מחוסר הקנאה לא מקרי מחוסר א"כ שוב יש לחלק בין מחוסר מעשה למחוסר זמן דמחוסר זמן אינו בגוף הדבר רק שהזמן לא בא משא"כ מחוסר מעשה דמחוסר הדבר בגופו ולפ"ז יש ליישב דברי התוספות בזבחים דף ק"י דשם דכעת אינו ראוי להקריב א"כ אף דהזמן ממילא קא אתי אבל כעת הוא מחוסר בגוף הדבר הו"ל כמחוסר מעשה וז"ב. ובזה ממילא אין ראיה מדברי המהרי"ק דלענין דבר שלא בא לעולם שפיר מקרי מחוסר זמן מחוסר דהא כעת חסר גוף הדבר והו"ל כמחוסר מעשה ובזה יש לחלק בין קטן לקטנה דקטן מחוסר בגופו דא"י לקדש אבל הקטנה אינה מחוסרת בגופה דהא מדרבנן יש לה קידושין וא"כ לא מקרי מחוסר מעשה רק זמן וזמן ממילא קאתי ודו"ק ויש להאריך בזה ולא נפניתי. והנה מצאתי בבע"המ בפסחים פרק שלישי בסוגיא דהואיל שכתב שם דרב חסדא אית ליה הואיל לחומרא אף במחוסר מעשה והקשה בהא דאמר ר"ח ביומא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמיא אלמא מודה ר"ח במחוסר מעשה דלא אמרינן הואיל ואף לחומרא לא אמרינן הואיל וכתב לחלק דע"כ לא אמר ר"ח דלחומרא אמרינן הואיל דוקא התם דלא מחוסר בגוף הזבח רק בבעלים דהיינו ערלה אבל במחוסר מעשה בזבח כגון הגרלה הוה מחוסר ולא אמרינן הואיל ע"ש והנה זה ג"כ נכון ע"פ דברי הר"ן דזה מקרי מחוסר בגוף הדבר אבל מה שמחוסר מעשה דהבעלים אינם ראוים זה לא מקרי מחוסר. ודרך אגב ארמוז במה שראיתי בבעה"מ שם שכתב דלרבי יהושע אמרינן מחוסר שאלה כמחוסר עקירה והכל מודים במחוסר עקירה דמקרי מחוסר ולא אמרינן הואיל וע"ז כתב והיינו דקא מותיב ליה ר"ה בריה דר"י לר"ח מפסח שעברה שנתו ולא אליבא דר' אליעזר דלית ליה הואיל ושבקה למתניתין דהכא לאותובי' מדר"י דאשכחן לר"י הכא דלית ליה הואיל ואי בעי מתשל עלה אלמא מחוסר שאלה כמחוסר עקירה ומחוסר עקירה כמחוסר מעשה ואפילו ר"ח מודה דלא אמרינן הואיל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דמה קשיא ליה לבעה"מ ומה יכול להקשות מדר"י דלית ליה הואיל אי בעי מתשיל ור"ח ס"ל דאמרינן הואיל ולחומרא. ובאמת לשיטת רש"י בדף מ"ח בד"ה אבל הכא לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל עלה לעשות דבר שאינו שלו שיהיה עי"ז כשלו זה לא אמרינן וניהו דבעה"מ לא אזיל בשיטה זו אבל עכ"פ לא היה יכול להקשות על ר"ח מדר"י דבאמת לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל לכך אותביה מר' אליעזר ודו"ק. וראיתי לרמב"ן במלחמות שהקשה דמה מחלק הש"ס בפסחים דף ס"ה כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא לחומרא אית ליה והיינו לפוטרו ממלקות לית ליה הואיל דקולא היא וע"ז הקשה דהקולא הלז היא חומרא דמלקות במקום מיתה עומדת ומהראוי להצילו מהמלקות בשביל הואיל. ולפענ"ד דזה אינו ענין דבאמת הוא קיבל התראה ועל מה סמך שמא לא יבואו אורחים ויעבור על הלאו וא"כ אי אפשר להצילו וז"ב. מיהו יש לומר דעכ"פ התראת ספק הוא דשמא יבואו אורחים ולא הוה התראת ודאי וגם למותרה הוה ספק שמא יבואו אורחים וא"כ לא ללקי דהו"ל התראת ספק ולא שמיה התראה. ומיהו לפמ"ש הנודע ביהודה במהד"ב חלק אהע"ז סי' ע"ז דבמלקות קי"ל דהתראת ספק שמיה התראה וגם ליתר החלוקים שם כאן דהוא מלקות ותלוי ביד אחרים אם יבואו שפיר יש לומר דהתראת ספק שמיה התראה ושפיר אמר ר"ח דלקולא לא אמר וז"ב. מיהו לפי"ז בהואיל ואי בעי מתשל ודאי לא שייך לחייבו דהוה התראת ספק ובדידיה תלוי אי בעי לא מתשל רק דלמלקות לא בעי התראה ודאית ועכ"פ ר"ה בריה דר"י לא הוה מצי להקשות לר"ח דדלמא ר"ח ס"ל דאף במלקות התראת ספק לא שמיה התראה ודו"ק. והנה בגוף הענין מה שהקשה במלחמות אטו הואיל ספקא הוא ואזלינן לחומרא הואיל דינא הוא ואזלינן בתרא לקולא ולחומרא נראה לפענ"ד דהענין דהואיל הוא עפמ"ש במנחות דף ס"ד שתי לשונות בשמע שטבע תינוק בים וכו' דנחלקו רבה ורבא דרבה ס"ל דזיל בתר מעשיו ורבא ס"ל דזיל בתר מחשבתו ונראה דאף לרבה דס"ל דזיל בתר מעשיו וכוותיה פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות שגגות הלכה ט"ו היינו שם דהיה מעשה אח"כ אבל כאן דהיה מחשבה לאיסור שהרי אפה לצורך חול א"כ אף אם נימא דחשב שמא ימצא אורחים עכ"פ היה עירוב מחשבות לכך ס"ל לר"ח דחייב מלקות דמחשבה לאסור היה בבירור וזיל בתר מחשבתו ואף דנימא דמחשבתו היה שמא ימצא אורחים א"כ עכ"פ מידי עירוב מחשבות לא יצא א"כ הוה ספק אי אזלינן בתר מחשבה לאיסור או דנימא דעכ"פ היה מחשבתו גם להיתר עכ"פ מידי מחשבה לאיסור לא יצא בבירור והמחשבה לאיסור נתקיים ולהיתר לא נתקיים שלא באו אורחים וא"כ שוב מחשבתו לאיסור ודאי ולוקה ומחשבתו להיתר לא נתקיים ורבה ס"ל דעירוב מחשבות הוה א"כ הוה ספק ואינו לוקה כנ"ל לפרש הפלוגתא דרבה ור"ח בזה. ובזה מבואר מה דאמרו אליבא דר"ח כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא אית ליה הואיל והיינו דבאמת הוה ספק וא"כ לקולא לא אמרינן כיון דמחשבה לאיסור נתקיים בודאי וזה לא נתקיים א"כ אי אפשר לפוטרו מספק משא"כ לפסול הפסח ודאי דפסול מספק כיון דיכול להתקיים הוה מחשבתו גם על ערלים ופסול אף שלא נתקיים מחשבתו. ובזה מיושב קושית הרמב"ן דלענין לפטור ממלקות ג"כ מהראוי להקל בספק דהצלה מספק צריך להצילו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דזו מחשבה לאיסור ודאי נתקיים וזו להיתר לא נתקיים וא"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וז"ב ודו"ק היטב. ובזה מיושב גם קושית הבעל המאור דאמאי לא אותביה לר"ח מהואיל ואי בעי מתשיל דלית ליה לר' יהושע הואיל ור"ח ס"ל דאמרינן הואיל לחומרא ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא היכא דמחשבתו היתה לאיסור גם כן ס"ל הואיל לחומרא אבל שם באמת מה דמפרישו לא היתה מחשבתו לאיסור כלל ואדרבה רצה להפריש חלה רק דיכול להיות שישאל עליו ויהיה אסור בזה כל שלא שאל ולא בא לידי איסור ומחשבתו היה להיתר בזה פשיטא דאינו עובר וזה ברור כשמש. ובזה מיושב היטב מה שמקשה המלחמות דבפסחים דף מ"ח רצה לומר דר"ח ס"ל כר"א ור"א מודה בזה ואמאי לא דחה דכיון דר"ח ס"ל במחוסר שאלה דהוה מחוסר ור"א ס"ל דעובר א"כ ע"כ לא סבר כר"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דלא ס"ל לר"ח הואיל ואי בעי מתשיל הוא משום דמחשבתו להיתר והאיסור לא בא אבל בזה דס"ל לר"א דאמרינן הואיל דכל אחד חזי ליה זה ס"ל לר"ח גם כן הואיל ודו"ק היטב: