שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן קע״א (ב׳)

ומעתה הנה מקום אתי לחלק דהתם הוה הודאה בגוף הטענה עד"מ שהלך במקום שצוה שלא ילך וכמו כן בהודה שלקח על החוב הזה שפיר הוה מיגו במקום עדים בצירוף הודאת בע"ד אבל כאן אטו זה הודה שהשטר מזויף ואדרבא הוא מוציא השטר רק שאנן סהדי שאילו הגיע לו מעות לא היה מוכר השדה וא"כ זה אינו הודאה בגוף השטר רק שיש ריעותא על השקר ואנן סהדי שאין אדם עושה כן אבל הודאה לא שייך בזה ושפיר הוה מגו אף דאנן סהדי וא"כ דברי המרדכי אתי שפיר וזה שהקשה דלהימן במיגו אבל בהודאה ממש לא אמרינן וזה שכתב המרדכי בתירוצו דהכא הודה וז"ב. ובזה מיושב קושיתו מתוס' ריש ב"מ דהקשו דלהימן במגו והרי הוי מגו במקום דאנן סהדי דזה אינו דשם לא הודה כלל ול"ש לצרף כלל דאדרבא הודאתו ואנן סהדי שוים דמגיע לו החצי ושפיר ראוי להאמינו במגו וז"ב כשמש. ובלא"ה ל"ק משם דשם כשם דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וכדדחי בדף ד' שם ודו"ק. ועיין ש"ך סימן פ"א ס"ק ח' שכתב ג"כ דאנן סהדי חשוב כעדים ולא שייך מגו והיינו דשם הודאתו בגוף הטענה ועיין ש"ך ס"ק ט' דבעינן שהשתיקה יהי' מתורת הודאה ולא מתורת מחילה ולפמ"ש מסתבר טעמי' דמתורת מחילה שוב ראוי שיועיל מגו דלא שייך צירוף הודאתו ודו"ק היטב כי הוא ענין נכון. ומ"ש מעלתו על דברתי בש"ך ס"ק ט' הנ"ל וכתבתי דדוקא בש"מ שייך זאת ומה שהקשה דהרי ברי הוא כ"ש לק"מ דניהו דב"ח בודאי לא מחל ומה מועיל שתיקתו היינו משום דבשתיקה לא נמחל חובו ועיין קצה"ח סימן י"ב אבל במקום אחר אדרבא ש"מ גרע ודו"ק: