שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ה (ד׳)

ובזה מיושב היטב מה ששאל אותי החריף המופלג מוה' מרדכי מיזיש נ"י דמה מועיל מה דיש להם הא באמת הו"ל חליפי שביעית ואיסורי הנאה וכתבו כיון דבהנך שעתא לא הו"ל פירי שביעית בעין לא מקרי חליפי איסורי הנאה ומזה דייקי לחליפי ע"ז ע"ש וא"כ מה מועיל מה דיש להם הא כל הטעם דהו"ל כאלו הקנה להם בעת ההלואה ולדעת הר"ן צריך שידעו הלוה והמלוה דיש להם מאותו המין ולפ"ז שוב היה אסור משום חליפי איסורי הנאה וא"כ ממנ"פ אסור או דהוה חליפי א"ה או דהו"ל ריבית. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעת ההלואה לא היה שייך ריבית דהא פירות שביעית הו"ל הפקר רק דלאחר הביעור שוב זכו בו הבעלים וכיון שכן שוב אז לא הוי הפירי בעין ומותר ולא הוה חליפי איסורי הנאה ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד מאוד. והנה עוד הקשה המופלג הנ"ל בסוגיא דע"ז דלפמ"ש התוס' דכל שאין הדבר בעין או שמכר בהקפה כל שקנאו הנכרי הוה כמאן דליתא לאיסורא בעיניה ומותר וא"כ לפ"ז בפועל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ מותר חליפי איסורי הנאה ולפ"ז מה פריך הש"ס מלקוט לי ירק היום שכרו מותר והא שם מיירי דאמר לו הילך דינר ולקוט לי ירק ושוב לא שייך חליפי איסורי הנאה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהו"ל רוצה בקיומו דהפועל כל זמן שלא יחזיר לו המלאכה בשלימות לא יצטרך לשלם לו וא"כ שוב אסור ומקרי חליפי איסור ובשלמא בע"ז דבאמת כל שמכרו לעכו"ם בהקפה ניהו דבעת המכירה היה רוצה בקיומו אבל כל שמכרו לו והעכו"ם קנאה במשיכה לא אכפת ליה לישראל ושוב הדמים מותרים אבל כאן הפועל רוצה בקיומו עד שיגמר כל המלאכה ועד שיחזירו לו משלם ועיין בחו"מ סי' של"ב של"ג. שוב עיינתי בחידושי רמב"ן ובר"ן באלפסי והנה בר"ן כפי הנראה בקושיתו וגם מצאתי שהרמב"ן הקשה על בעלי התוס' במה שהתירו בע"ז דהא הוה רוצה בקיומו. והנה לפענ"ד שם יש ליישב וכמ"ש אבל עכ"פ בפועל ודאי ל"ק וכמ"ש ונהניתי שבראשית השקפה כוונתי לדבריהם. ומה שהקשה עוד לשיטת הב"ח סי' קל"ג דבהקדים לו שכרו מותר לאחר השכר א"כ הא שם הקדים לו השכר ומה פריך מפועל לפענ"ד ל"ק דהא שכרו מותר דקתני במשנה סתם משמע אף לו והב"ח לא התיר רק לאחרים דלא קנסו כ"כ וכמ"ש שם בהדיא ודו"ק היטב. ובגוף דברי התוס' שחדשו בשם הר"ר אלחנן דכל שמכרו לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר דמותר לקבל המעות והר"י הוסיף שאפילו לא מכרה הנכרי אלא שמשכה הנכרי דקי"ל משיכה בנכרי קונה א"כ הו"ל כאינו ברשותו. באמת שהרמב"ן תמה דמכל מקום בא בגרמת הע"ז או יי"נ וא"ה ואסור ואף בפועלים קנסו כל שיש סרך ע"ז וגם מצינו דמים לע"ז וגם רוצה בקיומו אסור וכבר רמזתי למעלה. אך לפענ"ד היה נראה כוונה עמוקה בזה דהנה באמת אין זה דמי ע"ז דהא אסור בהנאה ולא ידבק בידך מאומה והו"ל המעות מתנה או גזל כמ"ש הרמב"ן בביאור הירושלמי לפי שאין זה דמיהן ועיין ברמב"ן ור"ן שם ריש הסוגיא דהשוכר את הפועל דכתבו דבאמת מסקנת הש"ס אינו רק משום סרך ע"ז דהוה כמחליף וגזרו על שכר ע"ז אטו מחליף ולפ"ז כיון דבדינינו אם העכו"ם קבל הע"ז או איסורי הנאה לא יוכל הלה לתבוע מעותיו א"כ שוב לאו דמי ע"ז מקבל וא"כ אף דבדיניהם היה יכול לקבל אפילו הכי כיון דבדינינו א"י לקבל המעות א"כ אינו רק גזל ואינו רק משום גזירה אטו החליף וכל שזה כבר מכר לו בהקפה והנכרי מכרו לאחר או אף בלא מכרו כיון דעכ"פ הגוי קנאו במשיכה א"כ שוב אינו מקבל דמי ע"ז והו"ל המעות גזל ול"ש דיבא להחליף דהא באמת לא דמי למחליף דבעת שנותן הע"ז מחליף עבור דמים ותופס דמי' אבל בזה כיון דכל דהיכא דלא הוה בשעת הפריעת מעות לא דמי למחליף וא"כ ל"ד למחליף ומותר ודברי התוס' ברורים כשמש דבאמת אינו מקבל דמי ע"ז ואיסורי הנאה דהא אין להם דמים וזה הנכרי כבר קנהו ולא דמי למחליף והרי באתנן מותר בכהאי גוונא אלמא דעפ"י הדין כל דליתא בעיניה לא נתפס בשם אתנן או בשם פירות שביעית וא"כ שוב לא שייך גזירה משום החלפה ולא שייך רוצה בקיומו דהא אינו לוקח דמי ע"ז וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה המופלג הנ"ל דשכר פעולה הו"ל כליתא בעיניה דמשתלמת לבסוף. ולפמ"ש א"ש דמכל מקום הוא נוטל שכר פעולה בשביל יי"נ ובא בגרמתו וכאן לא שייך לומר דאינו רק מתנה בעלמא דהא בדינינו גם כן מגיע לו שכר פעולה רק שאסור הוא להנות ממנו וישליכו לים אבל מכל מקום הוא שכר פעולה של יי"נ ואסור וז"ב כשמש. והרא"ש דכתב דדוקא לאחרים שרי המעות ולא לאותו שקבל אפשר דלא ס"ל הך דירושלמי דאין זה דמיהן וכמו שהוא שיטת רש"י דהקשה מחולין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח והרמב"ן חולק באמת על רש"י ועיין מלמ"ל בפ"ה מהלכות אישות אבל לשיטת הרמב"ן בעצמו דברי התוס' נכונים. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הש"ע סי' קל"ב ס"א שכתב דאם לקח היין תחלה ואח"כ נתן מעות י"א דמותר ולמדו הב"י מהך דקידש באיסורי הנאה ותמהו הט"ז והש"ך דנעלם ממנו שיטת התוס' הלז דכל שלקחו כבר שרי וע"ש בנקודות הכסף ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהוא מוכר לו יין שהוא כשר רק שנסכו עכו"ם א"כ עכ"פ אי אפשר לומר דאינו לוקח דמים דבאמת בלא"ה מקרי שלו לשיטת הראב"ד ואף אם נימא דאיסורי הנאה לאו שלו הם מכל מקום זה באיסורי הנאה שלא היה להם שעת הכושר כגון ערלה וכלאי כרם אבל בדברים שהי' כשרים ונאסרו פשיטא דעדן לא יצא מחזקתו ושוב הו"ל דמי איסורי הנאה ואסור ולכך קמ"ל דמכל מקום לאחרים שרי ולעצמו אסור ועיין מלמ"ל פט"ז ממכירה ה"א ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הר"י דקי"ל משיכה בנכרי קונה ולפי"ז לדידן דמספקינן אי עכו"ם בכסף או במשיכה שוב לא קנה ולפמ"ש יש לומר דכיון דכאן לא שייך כסף דאין לו דמים לבעלים שוב לכ"ע קונה במשיכה כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א דבמקום דלא שייך כסף כמו במציאה ודאי קניא במשיכה וה"ה בזה. ובזה נראה לפענ"ד דסתם יינם גרע מיי"נ גמור דביי"נ גמור אינו לוקח בשביל היי"נ והו"ל מעות גזל או מתנה אבל בסתם יינם דיש להסתפק דאולי כשר הוא ולא נתכוין לנסך ואנן אסרינן מספק שוב לוקח בדמי יי"נ ולא שייך תירוצו של הר"ר אלחנן והר"י וגם העכו"ם לא קנאו במשיכה דאולי דמים לו וצריך לקנות בכסף וזה ברור ודו"ק ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הטור סימן קל"ג כשם שאסור למכור סתם יינם ולהנות בו כך אסור להשתכר בו ותמה הב"ח דהא איסור שכירות גם בסתם יינם מפורש כמו המכירה שאסור ולמה תלה רבינו זה בזה ע"ש שנדחק ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת בסתם יינם אדרבא שכרו אסור טפי דלא שייך שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהא כיון שיש לו דמים הרי בא מסרך ע"ז ואסור וא"כ זה שתלה בסתם יינם דכשם דאסור למכור ולהנות והיינו דבזה יש לומר דלא מועיל הקדים מעות לענין הבעלים עצמן וכמ"ש ה"ה בשכירות אסור. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה מבעיא ליה לש"ס בשכרו לסתם יינם והא אדרבא סתם יינם חמור טפי וכמ"ש. אמנם יש לומר דכיון דעיקר החומרא נצמח בשביל דיש לומר שאינו יי"נ א"כ עכ"פ קיל טפי מיין נסך ממש דשם בודאי אסור בהנאה וכאן אינו רק גזירת חז"ל ולכך בטומאה קיל טפי ובזה מיושב היטב הא דפשיט הש"ס מהאי ארבא דאגרה לסתם יינם ואסר ר"ח והקשו התוס' דלמא שאני ארבא דנפיש אגריה והוה כמו חמרין ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעכ"פ אסור בסתם יינם שוב יש לאסור בסתם יינם אף בפועל דדוקא ביי"נ ממש יש להקל דהא אינו רק קנס דהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואינו מקבל שכר יי"נ והו"ל גזל ולכך בפועל לא קנסו משא"כ בסתם יינם ודוק. ואף שכתבתי לעיל דבשכר פעולה לא שייך זאת מכל מקום עכ"פ אין הכרע לזה ויש לומר דעכ"פ המעלה דאינה משתלמת אלא לבסוף היא שהקלו חז"ל ביי"נ ממש משא"כ בסתם יינם ודו"ק היטב כי הדברים מפליאים ונאמרים במועצות ודעת ת"ל: