שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ה (ג׳)

ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דק"ל טובא לפי מה דס"ל להריב"ש דאף בדבר שלא בא לעולם מועיל שבועה וחרם להחזיק הקנין ועיין סי' ר"ז בחו"מ ובסמ"ע והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז לפמ"ש המהריב"ל דאף במקום דאין קונין בכסף כי אם בשטר כל שנשבע לקנות בכסף לבד קונה דמסתמא כשנשבע היה בדעתו לקנות וגמר והקנה בכסף לבד ועיין מלמ"ל פ"א מהלכות מכירה וא"כ ה"ה בשביל איסור ריבית מהראוי לומר דגמר ומקנה והוה כאילו נשבע להקנות וע"כ דל"מ לענין איסור ריבית. ובגוף קושית התוס' בע"ז דהו"ל ריבית לכאורה היה נראה דמזה ראיה דריבית דרבנן מותר במעות עניים כמבואר בסי' ק"ס סעיף י"ח וא"כ בפירי עניי לא שייך ריבית בסאה בסאה דהו"ל רק רבית דרבנן. אמנם בלא"ה לכאורה היה נראה לפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' תרס"ט ובשו"ת מהרי"ט האריך בזה בכמה מתשובותיו דבממון שאין לו תובעין מותר להלוות בריבית קצוצה ע"ש א"כ בפירי שביעית קודם הביעור דהוה הפקר לכל והו"ל ממון שאין לו תובעין ואף קודם ביעור הוה הפקר ועיין פ"ו ופ"ז מהלכות שמיטה וא"כ לא שייך בו כלל איסור ריבית. אמנם נראה כיון דהם פרעו להם בשמינית ולפ"ז לפי שיטת התוס' והרמב"ן דלאחר שהיה הביעור והפקירו לכל אדם אח"כ כשזכו בהם הבעלים אוכל והולך ועיין בכ"מ פ"ז משמטה ה"ג ואם כן כל שלוו העניים לדבי ר"י וא"כ אח"כ שוב זכו בהפירי וא"כ שוב יש בו משום ריבית מה דפרעו בשמינית ושפיר הקשו דהו"ל סאה בסאה וע"ז כתבו דהיה להם תבואה ומותר ביש לו: