שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ד (ז׳)

שוב מצאתי בשו"ת זקני הגאון בעל מג"ש חלק חו"מ סי' י"ט שהאריך להוכיח דאבק ריבית גם כן איכא איסור על המלוה והנה מה שהביא מהא דפריך והא אנן תנן המלוה בריבית והרי המשנה מיירי בריבית דרבנן וא"כ לכך לא תני רק על המלוה הנה כן הקשה המהרש"ק בהגהת הט"ז בחו"מ סי' ל"ד וכבר כתבתי שם ליישב וכאן כתבתי גם כן בזה דלרבא בודאי אף בריבית דרבנן נפסל דלא בעי חמס כולי האי מיהו כל טעמו של המהרי"ק בשביל דלרבא הו"ל רשע של מלקות ורק דבעי עוד צירוף רשע דחמס לכך סגי בחמס כל דהו ולפ"ז ברבית דרבנן דאינו רשע דמלקות שוב בעי חמס גמור מיהו עכ"פ מדרבנן הוה רשע מהראוי לפסול עכ"פ מדרבנן וסגי בחמס כל דהו ודו"ק. ומ"ש עוד ראיה מהא דאמרו בקידושין דף וא"ו ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ולישנא משמע דקאי אמקדש ולא על המתקדשת. הנה בראשית ההשקפה תמהתי דלפירש"י א"כ המקדש הוא המלוה ונותן לה בקידושין מה שקיבל ממנה ריבית פרוטה דהרחבת הזמן וא"כ להמלוה איכא איסור וע"כ לא כתב הרשב"א רק דלהלוה ליכא איסור רק על המלוה איכא איסור אמנם כוונתו לפירוש התוס' דפירשו דהיא חייבת לאחרים והלך זה ופייס להמלוה שימתין לה וא"כ זה הוה כמו האשה שהיא צריכה ליתן הפרוטה וא"כ שפיר מקשה אא"ז ז"ל דהא לא הוה רק רבית דרבנן ושרי להלוה ומכ"ש לזה המקדש אבל עכ"פ אין קושיא על הרשב"א דלפירש"י שפיר אמרו דאסור לעשות כן. ובזה מיושב מה שהקשה שם על הרמ"א דפסק ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ב דאסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרוויח לה הזמן דמשמע דקאי על המקדש והרי על המקדש ליכא איסור. ונפלאתי בזה דהא בכהאי גוונא שמרוויח לה הזמן והוא הלוה לה בכהאי גוונא שפיר איכא איסור עליו. שוב ראיתי באהע"ז סי' כ"ח סעיף יו"ד שם הביא המחבר היה לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ואסור לעשות כן משום ריבית והרמ"א שם כתב היתה חייבת לאחרים ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרוויח לה הזמן וקדשה בזה הוה מקודשת ותמה הב"ש שם דאמאי לא כתב הרמ"א דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה לא שייך הערמת ריבית דהא על הנותן ליכא איסור באבק ריבית והרמ"א העתיק כן להלכה בסי' ק"ס ס"א ושמחתי מאוד שזה כוונה אמיתית לפענ"ד ברמ"א ודו"ק ומה שהקשה מהא דאמרו בב"מ דף ע"ה ע"ב דהלוה אסור להקדים לו שלום והרי שם לא קצץ עמו ואינו רק אבק ריבית וע"כ דאינו רק אסמכתא בעלמא אף דיליף מקרא והרי על הלוה ליכא איסור בריבית דרבנן ומכ"ש בזה לפענ"ד ל"ק דניהו דאינו עובר אף מדרבנן מ"מ אסור לעשות כן דעכ"פ לפני עור שייך בזה וא"כ שוב אסור לעשות כן מצד רבית גם כן אף דאינו רק דרבנן וז"ב ולפמ"ש בהגהת מרדכי שם דמיירי שא"ל בפירוש בשכר מעותיך ועיין במלמ"ל פ"ה ממלוה הי"ב א"כ לא קשה כלל ודו"ק היטב. ובגוף דברי הפ"י שם בתשובה תמהני דכיון דעכ"פ אינו מפורש בתורה שוב לא הוה כנשבע לבטל המצוה וכמ"ש הר"ן בתשובה ומזה לא הזכיר כלל שם ומ"ש עוד שם דנכפהו לזה ליתן וזה לא יקבל ממנו ויקיים שבועתו כמו בנשבע ליתן מתנה לחברו והלה אמר א"א דזה יצא ידי שבועתו אף שזה אינו רוצה לקבל הנה באמת כן מבואר בר"ן ובחידושי רשב"א וריטב"א בשבועות דף כ"ה גבי מתנה לעשיר דאם נשבע ליתן אינו עובר אבל מה ענינו לכאן שם יכול זה לקבל וכאן שאסור לקבל א"כ הוה שבועת שוא דאי אפשר שבועתו להתקיים וז"ב ופשוט ומ"ש שם לתמו' על הרשב"א דכיון דעכ"פ אסור משו' לפני עור שוב אסור מן התור' להכשיל אף שאינו רק איסור דרבנן מ"מ התורה צותה שלא להכשיל אדם הנה כמה רב גובריה דהאי אילנא רבא לסתור בזה דברי הרשב"א דמה"ת מצווה שלא להכשיל באיסור וכל שאין איסורו רק מדרבנן א"כ ליכא מכשול ואף שמדרבנן אסור מכל מקום איך שייך לומר דעובר מן התורה הא התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול וזה עכ"פ מן התורה ליכא מכשול. הן אמת דלפמ"ש המלמ"ל פ"ב מנערה יש לומר דבכהאי גוונא שהתורה אמרה סתם לפני עור לא תתן מכשול כל המכשולות בכלל אף איסור דרבנן. אבל עכ"פ אינו מוכרח ואין כדאי בזה לדחות דברי הרשב"א. שוב נזכרתי מדברי התוס' בע"ז דף כ"ב שכתבו ראיה לפיר"ת דבאיסור דרבנן שייך לפני עור א"כ משמע דר"ת חידש זאת אבל בלי דברי ר"ת היינו אומרים דבאיסור דרבנן לא שייך לפני עור כלל אף מדרבנן אבל מדאורייתא משמע דלכ"ע לא שייך לפני עור באיסור דרבנן ואף אם נימא דר"ת ס"ל דגם מן התורה עובר אבל עכ"פ ר"ת הוא שחידש כן ומשמע מדברי התוס' דאינו מוסכם ומהתימה על הגאון הפנ"י שלא נזכר מזה גם מ"ש שם דאף לפני עור שייך לומר מוטב שיעבור בשב וא"ת על השבועה ולא בקום ועשה ואף איסורא זוטא. הנה לפענ"ד דכאן אינו עובר בידים על לפני עור דכל שהוא מוכרח לעשות כן משום קיום השבועה אינו מתכוין להכשילו רק שיתקיים השבועה ובכה"ג אקליש איסורא מאד ובכהאי גוונא אף בקום ועשה שרי כנלפענ"ד: