שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ד (ג׳)

והנה במ"ש למעלה דטעם דעד זומם מפסל משום דמקרי חשוד לאותו דבר הנה מלבד דלא נזכר ברמב"ם הטעם ומדברי הרמב"ם משמע דחד טעם הוא עם גנבים וגזלנים משום דהוא רשע דחמס אף גם דאכתי קשה היאך אמרו בש"ס דאביי ורבא נחלקו בפלוגתא דר"מ ור"י והא יש לומר דבעי רשע דחמס ושאני עד זומם דהטעם משום דחשוד לאותו דבר ולכך בד"מ לא חשוד על ד"נ דחמור ולא מקרי חשוד לאותו דבר וע"כ נראה לפענ"ד דא"י מידי פשוטו ועד זומם מפסל משום דהוה רשע דחמס ואדרבא אם מעיד שקר כדי שחבירו ירויח ממון בודאי אין לך רשע דחמס גדול מזה ואם נימא דלקח שכר כדי להעיד שקר א"כ בודאי עכ"פ רשע דחמס הוא ומכ"ש אם מעיד בחנם דהוה רשע דחמס דמה לי שגוזל לעצמו או שגוזל לאחר עכ"פ אמרינן כשם שחשוד לגזול ולגנוב כך יעיד שקר וז"ב כשמש. שוב חפשתי ומצאתי במלמ"ל פ"ד ממלוה הלכה וא"ו שהביא בשם מהר"י אשקפי שכתב דעידי רבית פסולים משום דהוה עבירה בענין עדות עצמו והוה כמו עדים שהעידו שקר דפסולים והמלמ"ל תמה דלא דמי לעד זומם שחושדים שהעידו שקר וכבר עשו עברה כזו משא"כ בזה שניהו שעשו עבירה אבל לא עבירה זו הנה מדבריו מבואר דעד זומם מפסל מטעם דחשוד לאותו דבר וגם כתב שם דיש לומר דעד זומם פסול משום דהוה רע לשמים ורע לבריות ות"ל שהרגשתי בכ"ז. אבל לפענ"ד נראה דהעיקר הוא דהוה רשע דחמס. וראיתי לתורת חיים בסנהדרין שם שהקשה דהיאך אמרו דרבא כר"י ס"ל דמקולא לחומרא לא אמר והא ברשע דחמס מודה רבא דהיינו באוכל נבלות לתיאבון דפסול אף דהוה מקולא לחומרא ע"ש שנדחק ולפמ"ש יש לומר דרבא באמת ס"ל דכל דהוה רשע דחמס פסול אף מקולא לחומרא רק דעד זומם לא מפסל לר"י משום רשע רחמס דס"ל דכל שמעיד בחנם אינו רק רשע כמו אוכל נבלות להכעיס אבל כל שאינו עושה לטובתו א"כ אינו פסול רק מחמת שחשוד להעיד שקר אם כן מקולא לחומרא לא הוה חשוד וזה ברור כשמש: