שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ד (י״א)

והנה בהא דאמרו מ"ד אם תקדמי' יוניך ליון מ"ט לא אמר ארא א"ל ארא מפני דרכי שלום ומשמע דלמ"ד ארא הוא גזל גמור. מיהו יש לומר דהוא ס"ל מפני דרכי שלום גם כן פסול וכמ"ש התוס' בדף כ"ד. וראיתי ברש"י שכתב מפני דרכי שלום בעלמא דתניא יוני שובך ויוני עלייה אינו רק מפני דרכי שלום ולא גזל גמור ולא זכה בהן בעל השובך דממילא קא אתו ורבו להתם ובגמרא דהשואל דף ק"ב גרס לה ולא ידעתי מהו כוונתו דבחולין דף קמ"א ג"כ שם וק"ל דא"כ מה פריך למ"ד ארא דהרי בארא הוא מלמד שהביא מקנים ממקומן לבית בעלים כמ"ש רש"י והרי באם קננו בבית חייב בשלוח וא"כ קנהו בעה"ב וא"כ שוב הו"ל גזל גמור ואדרבא זה שהיה בשובך שלו נתייאש בודאי ויאוש קנה לה למ"ד יאוש ושינוי רשות כיון דהוא מלמד להביא בבית בעלים אחרים וצ"ע בכ"ז. ודרך אגב אזכיר מה דנחלקו אביי ורבא דרבא ס"ל דבעי רשע דחמס והש"ס שם מקשה לאביי מהא דתניא אל תשת חמס עד אלו הגזלנים ע"ש בדף כ"ז ומזה מבואר דבקרא אין חילוק בין חמס לגזלן כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ב דבלשון התורה אין חילוק דאל"כ איך דריש אלו הגזלנים והא בקרא מבואר חמס והיינו דיהיב דמי ואפ"ה פסול ואילו גזלן היינו דלא יהיב דמי וע"כ דחמסן דקרא היינו גזלן. הן אמת דדברי התוס' לא נתבארו אם הכוונה דבקרא גזלן היינו חמסן ואף דיהיב דמי מקרי גזלן או להיפך דבקרא חמסן היינו גם כן דלא יהיב דמי ורבנן אחמרו. איברא דק"ל על התוס' מהא דאמרו בב"ק דף קי"ט כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו וכו' וכ"ת ה"מ היכא דלא יהיב דמי אבל יהיב דמי לא ת"ש מחמס בני יהודה הרי דקאי על קרא ומחלק בין יהיב דמי דזה נקרא חמס מיהו אין ראיה דשם אסמכתא בעלמא דבאמת מה דהוה כנוטל נפשו אינו רק אסמכתא בעלמא ולא הוה כשופך דמים ואף דבשיטה מקובצת בכתובות דף י"ט מבואר שם דלר"מ כשם שבש"ד יהרג ואל יעבור כמו כן בגזל ע"ש אבל לא קי"ל כן וכבר כתבתי בתשובה אחרת הטעם משום דאפשר בחזרה. אברא דבמדרש רבה פ' נח פל"א אמרו שם מה בין גזל לחמס גזל שו"פ וחמס דאינו שו"פ וא"כ משמע דמן התורה היא וקשה לפ"ז א"כ יהיה רשע דחמס אף בפחות משו"פ וזה לא שמענו ועוד יקשה דא"כ היאך דריש על הגזלנים והא בקרא חמס כתיב ומזה מבואר דמן התורה אין חילוק וכמ"ש רש"י בחומש דחמס היינו גזל וכמו שכתב הרא"מ שם וביפ"ת שם ראיתי שכתב דגם בקרא יש חילוק בין גזל לחמס בזה וזה אי אפשר ותמהני דא"כ למה קאמר בב"ק דף קי"ט הגוזל שו"פ כאילו נוטל נפשו וכ"ת ה"מ דלא יהיב דמי ת"ש מחמס והרי שם אף בפחות משו"פ הוא כן ולמה נקט שו"פ וע"כ כדברי הרא"מ הוא עיקר דאין חילוק בין גזל לחמס מן התורה ורק דמדרבנן נחלקו והמדרש ס"ל דגם בפחות משוה פרוטה החמירו והש"ס ס"ל דדוקא בשו"פ רק דיהיב דמי. ומצאתי בספר גבורת ארי שנדפס מחדש על מסכת תענית מהגאון שאגת אריה ז"ל בדף ט"ז במה שדרשו שם ומן החמס אשר בכפיהם אפילו גזל מריש ומביא ראיה מזה דבקרא אין חילוק בין חמס לגזלן דאל"כ הא בקרא כתיב חמס והוא דריש על גזל. ומזה סתירה גם כן לחלוקו של יפ"ת. שוב ראיתי ברש"י בחומש פ' נח שכתב גזל שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם והוא תמוה דמה לו לראיה מן החמס אשר בכפיהם ולא נקט שאר כתובים דכתיב חמס מחמס אחיך יעקב וכדומה ובקרא כתיב עד חמס ולפמ"ש אתי שפיר דרצה להביא ראיה דבתורה אין חילוק ולזה מביא ראיה מקרא דמן החמס אשר בכפיהם ושם מבואר דקאי על גזל כדדרש בתענית והנני מוסיף דשם ע"כ מה"ת קאי דהרי עשו תקנת מריש בבירה שנותן לו דמים וכדאמרו בגיטין דף נ"ה וע"כ דמן התורה קאי ורבנן הקלו בזה ולכך נקרא עד חמס דחמסן יהיב דמי ומדרבנן נקרא עד חמס ודו"ק. וראיתי בגור אריה שרצה לומד בפ' נח שגם בקרא נקרא חמס דיהיב דמי ע"ש שנדחק ואי אפשר לומר כמ"ש ודברי רא"ם עיקר ודו"ק ועיין סנהדרין דף ק"ז ק"ח דדרשו כמה גדול כחו של חמס שהרי דור המבול לא נענשו רק על הגזל ומבואר דחמס היינו גזל כמ"ש רש"י ורא"ם וכן עיקר: