שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ס״ב (ג׳)

והנה בגוף הקושיא דלמה כתב הטור בשם הרא"ש דהא היא משנה מפורשת וביותר קשה על הריא"ז שכתב הדין להיפך מהמפורש במשנה הי' נראה לי דבר חדש דהנה כבר הבאתי קושית הח"מ דלהרמב"ם הו"ל מת ונהרג הכחשה בחקירות. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דבצרות המכחישות לא שייך כלל הכחשה בחקירות דהנה זה ודאי דאדם לגבי עצמו נאמן יותר משני עדים כמ"ש הרשב"א בקידושין והובא במהרש"א יבמות ובפ"י כתובות דף כ"ב דאדם נאמן לגבי עצמו נגד חזקה ורוב ולפ"ז נראה לפענ"ד דל"ש כאן הכחשה בחקירות דכיון דצרה אינה נאמנת לגבי חברתה רק לגבי עצמה א"כ לגבי עצמה נאמנת ואף דלגבי מי שנשאה יש הכחשה נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש ראב"ד הובא ברא"ש סוף פ"ק דמכות דל"ש גבי בע"ד עדות שבטלה מקצתה דלגבי עצמו אינו מתורת עדות רק מתורת בע"ד ובבע"ד לא שייך עדות שבטלה מקצתה ודוקא במעיד על אחרים הוא דשייך עדות שבטלה מקצתה דעכ"פ תורת עד עליו ולפ"ז כאן דעל צרה אינה מעידה כלל ולגבי עצמה לא שייך דהוה הכחשה בחקירות דהא שתיהן אינם מעידות לגבי האחרת רק על עצמן ועל עצמן אינם בגדר עדות והו"ל כל אחת ענין בפני עצמה ולא שייך הכחשה בחקירות ולכך סברי ר"י ור"ש דהואיל ומודים שאינו קיים ינשאו אבל בעדים שמכחישים זא"ז הוא דהוה הכחשה בחקירות ולכך קמ"ל הרא"ש דגם בזה לא מקרי הכחשה ומטעם שכתב הב"ש והריא"ז באמת ס"ל להיפך. איברא דלפ"ז צ"ב מה דאמר ר"מ הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו והיאך שייך בזה הכחשה דהא כל אחת בפ"ע אינה מתורת עד כלל רק דלגבי עצמה היא בתורת בע"ד וצ"ל כיון דלגבי מי שירצה לנשאה צריך לדון מתורת עדות שוב הו"ל הכחשה בחקירות. איברא דעדן צ"ב כיון דצרה אינה מעידה על חברתה אם כן אמאי לא תהיה נאמנת כל אחת לגבי עצמה ואף למי שירצה לנשאה דהא עכ"פ לא שייך בזה הכחשה דהא אינה מעידה כלל וכל אחת אינה בתורת עדות כי אם בגדר בע"ד ובבע"ד לא שייך הכחשה וצריך לומר דסברת ר"מ היא כך דע"כ לא חידש הראב"ד דבבע"ד אינו בגדר עדות היינו אם יש עדים ורק שנימא דאדם קרוב אצל עצמו ופוסל העדים וע"ז חידש דהוא בגדר בע"ד ובמקיימי דבר ולא בעושי דבר והעדים נשארו כשרים אבל כאן דכל אחת היא בגדר בע"ד והבע"ד מכחישים זא"ז והיאך אפשר שינשאו שתיהן והרי אחת בודאי שקר היא ולא נודע מי השקר וז"ש הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו לא מתורת הכחשה בחקירות רק דעכ"פ אחת מהן משקרת ולא נודע איזה מהן וא"כ אי אפשר לומר שינשאו שתיהן ואחת מהן לא נודע מי ומי היא המשקרת. ובזה נראה לי לפרש מה דאמרו ביבמות דר"י אמר אפילו תימא ר"מ דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ועיין רש"י ותוס' שם ולפענ"ד הכוונה דקאי דוקא לגבי צרות וכמ"ש התוס' אך מטעם אוחרא דבאמת לא שייך הכחשה דכל אחת היא בפני עצמה ובגדר בע"ד ולא שייך הכחשה רק דטעמו של ר"מ כיון דעכ"פ אי אפשר להנשא שתיהן א"כ איזה מהן תנשא ולפ"ז זה כששתיהן אומרות שאינו חי רק שמחולקין באיזה מיתה מת דאז שתיהן רוצות להנשא וזה אי אפשר אבל כשאומרת לא מת א"כ אין אנו צריכין לדון רק על אחת שאומרת מת ולא שייך בזה הכחשה דהא הוא בגדר בע"ד ומה איכפת לה בהכחשת השנייה וזה ברור כשמש. ובזה מבואר דברי הירושלמי דר"י וכו' ור"א מודה ר"מ בראשונה מה בין ראשונה לשנייה ראשונה לא עשו בה דבר זו אצל חברתה כלום אמר ר"א מודה ר"ש ור"י בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום ולא נודע הכוונה. ולפמ"ש אתי שפיר דהוא הדבר אשר דברתי דזה לא מקרי הכחשה דהוא בגדר בע"ד וכן בראשונה בלא מת לא עשו אצל חברתה כלום והיא רק אומרת לעצמה ולגבי עצמה היא בגדר בע"ד ובבע"ד לא שייך הכחשה כלל וכמ"ש. ובזה גלותי היום חרפת הרא"ש והטור והש"ע שכתב הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ו דכלם לא ראו דברי הירושלמי דמודה ר"י ור"ש בעדים ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דהרי חזינן דבש"ס דילן אמרו גם כן דר"י ס"ל דכל לא מת לא הוה הכחשה ופירשתי דהוא משום דלגבי צרה אינה מעידה ואפ"ה מסיק הש"ס בקושיא דאשה אומרת מת מיירי אף בצרות ואפ"ה מקרי הכחשה ואסיק הש"ס בקשיא אם כן נסתר סברא זו והרי בהך ברייתא משוה עד אומר מת ועד אומר לא מת לאשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אלמא דלא ס"ל סברא זו לחלק בין עדים לצרות וא"כ ממילא לא קי"ל דמודה ר"י ור"ש בעדים ולכך לא פסקו כן הרא"ש והטוש"ע דש"ס בבלי היא עיקר ובפרט דחזינן דגם בש"ס דילן רצו לומר סברת הירושלמי אם כן ע"כ לא אוקמינן כהך ירושלמי דבירושלמי לא הביא הך ברייתא ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ועטרה לרא"ש. ובזה מיושב גם כן מה שמקשה שם על חלוקו של הב"ש דגם עד אחד סגי בעגונה והוא הביא דברי הירושלמי שם דנחלקו רב ור"י בזה והלכה כר"י. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אמרו שם בירושלמי חיליה דרב מן הדא ר"י ור"ש אומרים הואיל וזו וזו אומרים שאינו קיים הרי אלו ינשאו וע"ז אמר בירושלמי דלא שמע מה דאמר ר"א מודים ר"י ור"ש בעדים ע"ש ולפ"ז הרי סברא זו נדחה ממה דבש"ס דילן לא ס"ל סברא זו וא"כ נשאר סברת רב קיימת מהך דר"י ור"ש דקיי"ל כוותיהו ואם כן ממילא מבואר חלוקו של הב"ש אמת דזה לא מקרי הכחשה בחקירות וזה ברור כשמש. ואחרי שזכיתי לתרץ דברי הרא"ש והב"ש ולבאר דברי הירושלמי אמרתי ליישב מה שנתקשה הנו"ב שם דרב דמחלק בין כת אחת לשתי כתות וקשה דמה מועיל מה שכת אחת היא דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהרי כבר הוכחשו ולא נגמר הדין על פיהם ולא זכיתי להבין כיון דעכ"פ ע"פ השתי כתות בצירוף נגמר הדין א"כ ודאי גרמו להעניש עפ"י עדותם מלקות ומיתה וממון א"כ שפיר חייבים והרי מבואר במכות דגם הנטפל להעדות חייב אף שבלי עדותו הי' מחייבין מכ"ש כאן דבלי צירוף לא היינו מחייבין ומה גם בשתי כתי עדים דעכ"פ אחת אמרה מקודם וא"כ הראשונה בודאי רצו לחייב וגם השנייה עכ"פ בצירוף עדותם היינו מחייבין ומה בכך דלא נודע על מי משתיהן נגמר הדין עכ"פ בצירוף שתיהן נתחייב ושתי הכתות רצו לחייבו וזה ברור כשמש ולא נצטרך לדחוקי' דרב ס"ל דלא בעי עדות שאילה"ז דזה לא מצינו כלל וחס וחלילה דרב יחלוק ע"ז והדברים כפשטם וז"ב. ומה שהקשה על הב"ש מדברי הסמ"ע סי' למ"ד ס"ק ט' שכתב דאף שבועה לא מצי מחייב והרי שבועה ודאי סגי בע"א ואפ"ה כל שהוכחשו בטל כל העדות וה"ה בזה לפענ"ד כיון דשבועה מביאה לידי ממון דהיינו כשאינו רוצה לשבע נגדו חייב ממון והרי לממון לא מועיל עדותו דהו"ל הכחשה ואם כן כל שלא מצי מחייב ממון כשלא ירצה לשבע שוב גם שבועה לא יוכל לחייב וז"ב. ועיין בסי' מ"ז שם מ"ש הרב הגאון מוהר"י הכהן להשיב והוא דחה דבריו אבל א"ש בפשיטות דכל שע"א אין לו כח רק על השבועה לבד אבל אם לא ירצה לשבע לא יתחייב ממון שוב גם שבועה א"י לחייב והרי דעת הרמב"ם בנסכא דרבי אבא דע"א כל שלא נשבע כנגדו הוה נאמנותו כשנים והרי זה אי אפשר לומר דהנאמנות כשנים דהא לממון אין לו כח דהוכחש מהשני שוב גם גבי שבועה בטל ואם כן דברי הסמ"ע נכונים ואין סתירה לדברי הב"ש מזה ודו"ק ועיין בית מאיר מה שכתב בזה ולפענ"ד מ"ש מחוור. עוד יש לי לומר דבר חדש דמצרות אין ראיה לעדים דהנה לכאורה יש לומר דהוה הכחשה בחקירות אבל הב"ש חידש דיש לומר דסגי בעד אחד ולפ"ז נראה לי דכאן לא יועיל דהנה טעם דע"א דמועיל הוא מטעם דמלתא דעבידא לגלויי ולפ"ז יש לומר דאחד סמך על חבירו דזה שאומר מת סמך כיון דאחד אמר שנהרג וכן להיפך עכ"פ אינו חי ושוב לא נשאר אף אחד ולפ"ז זהו בעדים אבל בצרות דודאי אינה סומכת על חבירתה דיודעת שמתכוין להכשיל ושוב סגי עכ"פ בע"א ודו"ק היטב. ובזה נראה לי לפרש מ"ש בירושלמי מה בין עדים לצרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום והיינו דלא השגיחה וסמכה על דברי חברתה ולפ"ז צ"ל מה דר"מ אמר הואיל ומכחישים זא"ז והיינו שסמכה עצמה על חברתה דאם היתה מתכוונת למה הכחישה דבריה מוטב היה לה לומר שמת כמו שאמרה היא ומדשינתה ע"כ שאמת דוברת וסמכה עליה. ובזה יש לומר מה דאמרו בש"ס דילן כל לא מת לא הוה הכחשה היינו משום דזה ודאי לא השגיחה על חברתה דהא חברתה אמרה לא מת וסברה דלהכעיסה היא אומרת כדי שלא תנשא ואם כן ע"כ שהיא אמת אומרת דלא היה לה על מי לסמוך ולפ"ז שוב אין ראיה מהירושלמי דהרי הש"ס אסיק בקשיא ע"ד שכתבתי למעלה ודו"ק היטב: