שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן מ״ח (ב׳)

ובזה יש לומר ראיה דכל דמדרבנן הפקירו הדבר נעשה של תורה דהרי אמרו שם כרת שע"י דבריהם ופירש רש"י משום הפקר ב"ד ואם כן הרי דנתחייב כרת עי"ז ומזה מוכח דהפקר ב"ד הפקר נעשה קנין של זה לא הפקר בלבד דאל"כ לא היה נתחייב כרת דלא כגט פשוט סי' ק"כ ובמק"ח סי' תמ"ח שהלכה זו העלה דהפקר ב"ד אינו רק הפקר ולא קנין והדברים עתיקים והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ ועכ"פ בדבריהם יותר יש להחמיר ממה שהוסיפו על ד"ת ופסקו היפך ד"ת ומיהו גם בזה כביכול וויתר הקב"ה על כבודו וחייבה בלא תסור אף שאמרו להיפך מד"ת וז"ש חומר בד"ס יותר מד"ת ע"ש ובאמת מה שהביא בספר נצח ישראל מדברי רבינו בפירוש המשנה פרק אלו הן הנחנקין אינו מובן במחכת"ה דשם מיירי מדיני תורה לחלק בין זקן ממרא ובין כופר מצד שכופר בד"ת יעו"ש ואדרבא משמע דהזקן ממרא שאומר מצד קבלתו יתחייב מצד המראתו ולא מצד כפירתו ובאמת יש קצת צ"ע בדברי רבינו שם ולדעתי הן שני ענינים זקן ממרא היא מצד ההלכה ולא מצד כפירה ועיין בירושלמי ריש ברכות חמורים דברי זקנים מדברי נביאים ע"ש ודו"ק. שוב מצאתי בר"ן בחידושיו לסנהדרין שם שגם הוא העלה כשיטת רמב"ן ופירש דמה דאמר ר"ש אפילו על דקדוק מד"ס אינו ד"ס ממש דרבנן לגמרי ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש הזהר הרקיע והמג"א אין קושיא על רבינו וחיוב דזקן ממרא הוא ענין אחר אבל לא תסור שייך אף בדרבנן וכמ"ש. וראיתי במרגניתא טבא שהאריך לפרש הא דאמרו בברכות דף י"ט כל מילי דרבנן על לאו דלא תסור אסמכינהו היינו מה שגזרו ב"ד הגדול חוץ לירושלים ע"ש שנדחק מאד. ולפענ"ד לפמ"ש יתפרש דכבר כתבתי שאפשר לומר דדברי רבנן לגמרי זה שייך בלא תסור אבל מה שמה"ת אינו מלאכה ורבנן אמרו דהוא מלאכה וכדומה זה לא שייך לא תסור ומ"מ כתבתי שהקב"ה ויתר על דבריו וכל שחז"ל גזרו נעשה איסור ושייך לא תסור וז"ש כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור והיינו אף שמה"ת אינו מלאכה כלל וכדומה יאוש דקני ולכך שפיר יכלו למחול מפני כבוד הבריות שבזה העמידו על ד"ת. ובזה י"ל לענין ספיקא דרבנן לקולא דאם הוא לגמרי דרבנן בזה יש להחמיר בספיקתם אבל כל שהוא היפך מד"ת יכלו להקל בספיקם ונשאר על ד"ת ובזה יש ליישב הרבה דברים ואכ"מ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו ביומא דף ע"ד א"ה לא נחייב עליה קרבן שבועה ופירש"י משום דקיימא בלא תסור ומשני כיון דאית ליה היתר מן התורה ק"ש חייב ומשמע דלר"י דחצי שיעור אסור מן התורה לא חייב קרבן שבועה ומזה תמה הרשב"א בשבועות דמבואר דעל חצי שיעור אינו חל קרבן שבועה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר נודע דנחלקו הפוסקים בהא דחצי שיעור דשיטת הרא"ם דאכילה בכ"ש ורק הל"מ דהיא בכזית ואנן קי"ל דאכילה בכזית. ועיין משנה למלך פ"א מחמץ ובהלכות שבועות פ"ד שהאריך בזה ולפ"ז נראה לפע"ד דר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה יש לומר על שני פנים אם דס"ל דאכילה בכזית ולכך חצי שיעור מותר מן התורה ורבנן הוא דאסרו חצי שיעור או דס"ל נר"ל דרבנן אמרו דאכילה דכתיב בתורה היינו בכל שהוא ולא ס"ל דהל"מ אפקיה רק דרבנן מפרשי דאכילה בכ"ש ולפ"ז מבואר היטב דקושית הש"ס הוא לר"ל דס"ל דחצי שיעור מדרבנן ולהס"ד דרבנן מפרשי דשיעור אכילה דכתיב בתורה היינו בכ"ש אם כן שפיר מקשה דא"ה לא נחייביה שבועה דכל דרבנן פרשו כן כוונת התורה ודאי שייך לא תסור וכמ"ש וע"ז אמרו וכ"ת דמה"ת יש לו היתר והיינו דמה"ת באמת אכילה בכזית ורק דרבנן גזרו בחצי שיעור וא"כ לא שייך לא תסור דהרי זה היפוך מה"ת ושוב לא שייך לא תסור דאף דהתורה וויתרה ואמרה דכל דרבנן גזרו נעשה איסור תורה אבל עכ"פ לענין שלא חל קרבן שבועה לזה לא אמרה תורה דזה קולא הוא שעי"ז מקלינן על ד"ת וחומרת חז"ל לא תעשה קולא וכמ"ש הר"ן ברי"ף פכ"ש לענין חמץ דאף דקנסא קניס מ"מ מקרי דשיל"מ דלא מקלינן ע"י חומרא דרבנן ע"ש וכאן הוא כ"ש דשם הדשיל"מ עצמו אינו רק איסור דרבנן וכאן הוא איסור תורה ק"ש ושפיר אמרו ולפ"ז לר"י שפיר יוכל לחול על חצי שיעור דלא שייך לא תסור דהרי הוא אסור מן התורה רק שאינו רק איסור בעלמא וחל קרבן שבועה רק לר"ל ס"ד דשייך לא תסור ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב קושית הזהר הרקיע דלשיטת הרמב"ם דאסורי דבריהם הן בכלל לא תסור ולמה חל קרבן שבועה על חצי שיעור בין לר"י ובין לר"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ לר' יוחנן לא שייך לא תסור דהא הוא איסור תורה רק שאינו רק איסור בעלמא ולא יפול בזה ענין לא תסור וגם לר"ל כל דמן התורה מותר ניהו דהתורה אמרה דכל מה שגוזרין רבנן יהיה בכלל לא תסור היינו להחמיר אבל לא שיבא עי"ז לקולא על ד"ת פשיטא שחל קרבן שבועה ע"ז וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז נראה לי דבר חדש לפי מה דאמרו בכריתות דף ח"י דאין יוה"כ מכפר על ח"ש ועיין מלמ"ל פ"ג משגגות ה"ט ופי"ב שם שנסתפק בזה אי קי"ל כן ולפ"ז י"ל דאף אם נימא דיוה"כ מכפר על חצי שיעור היינו למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה אם כן הוה איסור תורה אבל לר"ל דס"ל דמותר מן התורה אם כן מן התורה אין לו ליוה"כ לכפר ניהו דמדרבנן אסור אבל יוה"כ אינו מכפר דלהקל על ד"ת לא מצינו וא"כ באמת עשה איסור מדרבנן ויוה"כ אינו מכפר ומיהו יש לומר דממנ"פ מכפר דמה"ת לא עשה איסור ומדרבנן הרי יוה"כ מכפר אך נראה דאם נימא דשייך לא תסור אם כן בכהאי גוונא אדרבא אם יוה"כ יהיה מכפר יוכל לסור מה"ת עי"ז דהרי יאכל ויוה"כ מכפר. ובזה יש ליישב הא דאמרו הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר והקשה המהרמב"ח למה כפל הלשון ולפמ"ש יש ליישב דבאמת היא תמוה דהכי לא ידע הש"ס דר"ל ס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן והרי לא אמר רק דמן התורה מותר. אמנם נראה דבזה מחולק הס"ד עם המסקנא דבתחלה ס"ל דמן התורה מותר רק דרבנן אסרו משום גזירה וכדומה אם כן לא שייך לא תסור דהא יוה"כ מכפר ויהיה לקולא עי"ז ואח"כ מסיק דרבנן אמרו דאכילה היא בכ"ש א"כ שוב הוה מן התורה משום לא תסור ואינו קולא על ד"ת כיון דרבנן פרשו כן מצות התורה ודו"ק היטב כי קצרתי. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הזהר הרקיע דלשיטת רבינו אמאי במתפיס באיסור דרבנן חל הנדר והרי באיסור תורה לא מקרי דבר הנדור וא"כ גם באיסור דרבנן גם כן וכוונתו להך דאמרו בשבועות דף כ' מהו דתימא כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן כי נדר נמי לא חייל נדרא ולא מתפיס בנדר קמ"ל וע"ש ברש"י ואם כן חזינן דבאיסור דרבנן יכול להתפיס ולא מקרי דבר האיסור ועיין באבני מלואים ח"ב בשו"ת שם סי' י"ד שביאר כן כוונת הזהר הרקיע ויפה הקשה ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה שלא יחול הנדר דהוא דאורייתא ולומר דהוה מתפיס בדבר איסור ע"ז לא שייך לא תסור להקל על ד"ת דזה לא אמרינן וז"ב: