שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן מ״ח

ראיתי ונתון אל לבי בענין לאו דלא תסור שהרמב"ם כתב במצוה קע"ד ובה' ממרים דגם על דבריהם עובר על לאו דלא תסור והרמב"ן בשורש א' במנין המצות חולק בזה והדברים ארוכים ועיין מגלת אסתר וזוהר הרקיע ואני הארכתי בזה. ולפענ"ד תמוה מהא דאמרו בגיטין דף נ"ה כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא ומשני כרת שע"י מדבריהם בא לו אוקמה רבנן ברשותיה כי היכא דלחייב עליה וע"ש ברש"י ותוס' ולדברי הרמב"ם משכחת לה כרת שע"י דבריהם בפשיטות כיון דחכמים אמרו שהוא קני ביאוש שפיר נתחייב כרת ואני תמה עוד דלפי הבנת דבריהם שהרמב"ם מחייב מלא תסור גם על כל דבר שאינו רק מדרבנן אם כן הרי ר"ש אמר בסנהדרין דף פ"ז דאפילו על דקדוק סופרים והרי רבינו לא פסק כן רק כדברי ר"מ דבעי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגם לרבי יהודה בעינן תורה ויורוך אבל על דקדוקי סופרים אינו חייב אבל באמת הרמב"ם לא כתב רק דעובר על לא תסור אבל חיוב דזקן ממרא להתחייב מיתה אינו רק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וראיתי בספר נצ"י בחידושיו לברכות דף י"ט שם הביא דברי הרמב"ם ורבינו אלו והוא כתב דכוונת רבינו שיש הפרש בין העובר על דברי סופרים מצד תאוה לדבר הזה או מצד כפירה והעובר מצד כפירה הוא שחייב הרמב"ם על ד"ס אבל מי שאינו עובר מצד כפירה זה אינו חייב וזקן ממרא הוא מצד כפירה. ולכאורה הוטב הדבר הזה בעיני וכעין זה כתב הלח"מ פ"א מממרים בשם קרית ספר להמבי"ט ז"ל. אמנם לפענ"ד הדברים תמוהים דלשיטתם זקן ממרא הוא מצד הכפירה ובאמת הזקן ממרא אינו כופר כלל ואינו מכת האפקורסים רק שנחלק בקבלתם והוא אומר שכן נראה בעיניו או ששמע כך והן נחלקו עליו כמ"ש רבינו בפ"ג מממרים בהדיא ואם כן למה יתחייב וכפי הנראה כל עיקר חיובו הוא רק בשביל שחולק על חכמים וימשך מזה שההמון לא ישמע לדברי חכמים וכמ"ש רבינו שם בהדיא ע"ש וא"כ ליתנהו לדברים אלו. אבל לפענ"ד היה נראה דאדרבא מה שחז"ל אמרו והוסיפו על התורה עד"מ יאוש דמה"ת לא קני והם אמרו דיאוש קני זה אי אפשר לומר דעובר על לא תסור ויש לו דין תורה ככל חייבי לאוין דהרי מה"ת הוא להיפך אבל מה שחידשו בעצמם כמו חנוכה ומגלה וכדומה זה יוכל להיות שיהיה בלא תסור כיון שאינו היפך התורה וכעין זה חלק הב"ש סי' כ"ח ס"ק ה' לענין מעמ"ש ובין גזל לאחר יאוש ע"ש ואם כן שפיר פריך כרת מדבריהם מי איכא: