שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ד׳ (ד׳)

והנה זה רבות בשנים כשהייתי ב"ק ברעזאן הקשה אותי הרב הגדול מו"ה דוד מאיר פריש נ"י דכאן כתב רבינו דאם עבר ולא נהרג אין מלקין ואין ממיתין ואילו לענין המתרפא בע"ז וש"ד וג"ע כתב רבינו בהלכה וא"ו שם דאם עבר ונתרפא מענישין אותו ב"ד עונש הראוי לו אם כן משמע שהורגין ומלקין אותו ולמה יגרע מעבר ולא נהרג והוא דבר שראוי להתעורר עליו. והשבתי לו דש"ה שאונסין אותו לעבור אם כן המעשה לא נקרא מעשה שהרי אונסין אותו ע"ז ולכך פטרה התורה על המעשה הזה אף שמחויב היה להניח עצמו להרג בכ"ז אי אפשר לחייבו מיתה על מעשה שהוא אונס ועל זה נאמר ולנערה לא תעשה דבר שהמעשה שלה לא נקרא מעשה אבל שם אין אונסין אותו שיתרפא בזה רק שהוא בסכנה ורוצה לרפאות עצמו ואם כן כל שהתורה אמרה שאסור להתרפאות ואף שהוא פיקוח נפש בכהאי גוונא פקוח נפש לא דחי שוב המעשה שעושה שמתרפא עצמו חשיב מעשה גמור ואסור וזה ברור כשמש. וכעת מצאתי בריב"ש סי' שפ"ז שכתב דכל שעושה מחמת פחד מיתה זה פטור מתורת פיקוח נפש ע"ש ולפ"ז כל שבג' דברים לא אמרה תורה שיעשה מחמת פיקוח נפש שוב הוה מעשה גמור ואסור ונענש על זה ואף שהריב"ש כתב שם דלנערה לא תעשה דבר היינו באופן שאי אפשר להנצל כלל רק שתעשה אותו דבר הנה בזה כבר הארכתי בחבורי יד שאול סי' רל"ב ס"ק ח"י דדבריו תמוהים אבל הך סברא שכתבתי דכל דלא נאנס על המעשה רק שרוצה להציל נפשו ממות זה הוה מעשה גמור בזה יש לי ראיה ברורה מהריב"ש. עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר דלא כא"מ דעכ"פ מבואר דאותו מעשה שעושה באונס לא נחשב למעשה כלל ומה"ט אינו נענש וזה ברור: