שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ג׳ (ב׳)

מכתבו הגיעני והאמת אגיד כי אין דעתי נוחה בפלפולים כאלה לבנות יסוד על דברי אחרוני אחרונים ואם נרצה לעשות כזאת אין קץ ואין סוף ומה גם כי ידעתי כי חננו ד' בשכל ישר וצח למה לא יראה לפלפל על אדני הראשונים ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אשיבהו בקצרה ואלקט איזה גרגרים מתוך דבריו וזה יצא ראשונה. הנה מה שחידש הנוב"י באהע"ז סי' ע"ב בהיתר השני דלר"י דלא סבר פ"ד אמרינן מתוך שנאמן על אחרים נאמן על עצמו ונעשה רשע ולכך בטל עדותו מטעם גזירת הכתוב דרשע פסול לעדות אף שהדבר אמת והוכיח זאת מטעם דאמר ר"י רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד והרי אי אפשר לומר דלר"י יהיה אדם נאמן על עצמו והרי קרוב הוא ואין קרוב נאמן והיאך אפשר שיהיה נאמן על עצמו ויהיה נעשה רשע וע"כ דס"ל דמתוך שנאמן על אחר נאמן גם על עצמו ונעשה רשע וכיון שהוא רשע פסול לעדות מטעם גזירת הכתוב ולכך העלה דכל דאי אפשר לאפלוגי ביניהם ולא שייך פלגינן דיבורא שוב נאמן גם על עצמו ונעשה רשע זהו תו"ד. ולכאורה אי אפשר לומר כך דהרי התוס' הקשו בד"ה לרצונו והא רבא בעי רשע דחמס וכתבו דכאן הוה רשע דחמס דעושה מחמת תאוות נפשו וקשה דהא אין מקום כלל לקושיתו דכל הטעם דבעי רשע דחמס דאל"כ אמרינן דנאמן להעיד בשל אחרים דאינו רע לבריות וכאן אדרבא לר"י נאמן על עצמו ואמרי' דהוא אומר אמת ונעשה רשע רק דרשע פסול לעדות מגזירת הכתוב ואף אם נדחוק לומר דבאמת יקשה כיון דאומר אמת למה יפסול לעדות והא רבא בעי רשע דחמס ואל"ה אמרינן דבאמת אומר ולא פסול כלל אכתי תקשה ממה דכתבו התוס' שם דהא אמרינן החשוד על עריות כשר לעדות וכתבו דניהו דכשר לעדות אחרת דאמרינן דיצרו תקפו מכל מקום פסול לרביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקשה הא כל הטעם הוא דחשוד לא דן ולא מעיד דאמרינן דמשקר בשביל שחשוד על הדבר ולא אכפת ליה בזה אם הוא כשר או לא ולפ"ז כאן דבאמת לא הוה חשוד רק מתוך שנאמן על אחרים נאמן על עצמו ונעשה רשע וא"כ ע"כ שאומר אמת וכיון שכן איך שייך דלא דנו ולא מעידו והא לא נעשה חשוד רק משום שנאמן על עצמו מתוך שנאמן על האחרים ואם כן ע"כ שאומר אמת ולמה לא יהיה נאמן וא"ל דגזירת הכתוב הוא דזה אינו דהרי על דבר אחר נאמן רק על הרביעה לא משום דלא מעידו והוא משקר והא אינו משקר. ולכן נלפענ"ד לדחות כל הבנין של הנוב"י דמ"ש דאיך אפשר דלר"י יהיו קרובים פסולים להעיד אפילו משה ואהרן ואדם לעצמו שהוא בודאי קרוב יתכשר אבל לפענ"ד נראה דסברת ר"י הי' דכמו שאדם נאמן בהודאת פיו כמאה עדים והיינו דהתורה לא פסלה קרובים רק לגבי אחר שהוא קרוב לו אבל לגבי עצמו אדם נאמן על עצמו אף שהוא פסול כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' באורך דלחייב עצמו נאמן בממון מטעם עד פסול דלגבי עצמו נאמן ע"ש כן היה ס"ד דר"י דאדם נאמן על עצמו לעשות עצמו רשע דלגבי עצמו האמינתו התורה אף שהוא קרוב ורבא חידש דאין אדם משים עצמו רשע והיינו מטעם שהוא גזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ם פי"ז מעדות דהוא גזירת הכתוב שמא הוא מהמחכים למות ועכ"פ לר"י ודאי דעתו דאדם משים עצמו רשע ונאמן על עצמו רק לגבי אחר אינו נאמן ולפ"ז נסתר כל הבנין דחידש דכמו דלר"י דלא סבר פלגינן דיבורא מתוך שנאמן על אחר נאמן על עצמו כמו כן נאמן לרבא במקום דאי אפשר למפלג דיבורא ולפמ"ש זה אינו דלרבא אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל ובטל עדותו על עצמו ועל האחר ודו"ק. הן אמת דעדן לא זכיתי להבין דברי התוס' במ"ש דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דאף לר"מ דס"ל כן זה דוקא אם הוא חשוד באמת שראינו שאכל נבילות ורגיל בכך אבל בזה שאמר פלוני רבעני ואין איש יודע כלל מה היה לו ניהו דאדם נאמן על עצמו לר"י ויכול לעשות עצמו רשע אבל למה יהיה כחשוד שלא דנו ולא מעידו הא לגבי אחר אינו חשוד כלל וצריך לומר דממנ"פ אם נאמין לו שפלוני רבעני דלר"י לא שייך פלגינן דיבורא וא"כ שוב נעשה חשוד ואם כן ניהו דלגבי אחר אינו נאמן אם כן שוב לא דנו ולא מעידו ואם אין אתה מאמין לו אם כן שקר אמר ופשיטא דלא דנו ולא מעידו. ובזה מיושב מה דהקשו כלם דהא אנן לא קי"ל כר"י ובחשוד על הדבר דנו ומעידו ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא אם מעיד על אחר ולא על עצמו א"כ פשיטא דדנו ומעידו דחזקה דאין אדם חוטא בשל אחרים ואף דהוא חשוד מכל מקום לגבי אחר לא נחשד אבל במה שמעיד על אחר ולא על עצמו כיון דבאמת לא פלגינן דיבורא ואם כן המעשה אחת וכל שנאמן על עצמו להיות רשע אם כן ע"כ שמעיד גם על אחר שנעשה רשע וזה אינו בכחו לעשות האחר רשע ולכך לא דנו ולא מעידו ומ"ש התוס' דברביעה א"נ ל"ד דבאמת אם נימא באם שפלוני רבע לפלוני אף דהוא יהיה חשוד על הרביעה נאמן על אחרים אבל במה שכולל בעדותו אחר עם עצמו בזה אינו נאמן: