שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (ז׳)

והנה במ"ש למעלה דגורם דגורם פטור וכמ"ש הבה"ת נראה לפענ"ד דצדקו דברי המהרש"ל שכתב על הרמב"ן דדעתו דאם שרף חמץ שעבר עליו הפסח שהיה יכול לומר הרי שלך לפניך דחייב והמהרש"ל כתב דהא בש"ס ב"ק דף צ"ח תלה לה בפלוגתא דר"ש ורבנן ואנן קי"ל כרבנן וכתב הש"ך ס"ק מ"א דדברי הרמב"ן נכונים דמכל מקום מדיני דגרמי חייב אף לרבנן דניהו דדבר הגורם לממון לא הוה כממון מכל מקום חייב מדיני דגרמי דלא ס"ל כחלקים שכתבו התוס' בב"ק דף ע"א ע"ש שזה ת"ד. ולפענ"ד הדבר תמוה דסוף סוף הו"ל גורם דגורם וגרמי לא מחייב רק בגורם אחד אבל כאן גוף הדבר שהזיק אינו שוה בעצם ממון רק לזה שיפטור עצמו עי"ז וא"כ לא הוה רק כגורם לממון וצ"ל דלרבנן לא הוה כממון א"כ הרי זה גרם לאבד דבר שאין גופו ממון ובשלמא בשורף שטרות אף שאין גופן ממון מכל מקום בא ההיזק מיד ע"י ששרף השטר וגם ברי היזיקא אבל כאן דבעת ששרף החמץ באמת החמץ בעצמו אינו שוה כלום רק שזה יכול לפטור עצמו ויכול לומר הרי שלך לפניך אבל עכ"פ אינו מקרי ממון ממש א"כ לא עשה ההיזק בידים ואינו ברי היזיקא דמי יימר דיאמר הרי שלך לפניך ובפרט לפמ"ש התה"ד דכל דיכול להיות דיחזור בו לא שייך גרמי ומקרי גרמא וא"כ מה דאמר הרי שלך לפניך הו"ל היזק שאינו ניכר דפטור בדיני אדם וחייב לצי"ש וא"כ אולי היה משלם לו לצאת ידי שמים ולא גרם לו היזק ובשלמא לר"ש דס"ל הגורם לממון כממון דמי א"כ החמץ בעצמו שוה ממון משא"כ לרבנן דר"ש ויפה כתב הרש"ל דתלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן והרמב"ן יש לומר דלשיטתיה אזיל דס"ל גם בגורם לגורם חייב אבל לפמ"ש גם הרמב"ן לא כתב רק בשורף שטרות ולא בשאר שטרות א"כ כאן הוה גורם דגורם ואינו חייב לרבנן דר"ש ואף דבשבועות דף ל"ב משמע דגורם דגורם פטור אף לר"ש היינו שם בעידי קינוי וסתירה דהעדות של קינוי לא הוה רק גורם דגורם דאח"כ צריך עדי סתירה אבל כאן הוא שרף דבר הגורם לממון וא"כ גרם היזק לחבירו והיה חייב לר"ש דגורם אחד הוא דמה שאינו רק גורם לממון כל דחשוב ממון הרי הזיק בידים דבר הגורם לממון אבל כאן דמי לגורם דגורם דהרי לא עשה היזק בגוף דבר הגורם לממון שיהיה כממון ממש רק שלזה היה יכול לבא מן זה טובת ממון ואינו רק גרמא בעלמא. איברא דלפמ"ש הצ"ץ סי' ל"א דגם לר"ש דבר הגורם לממון אינו מקרי ממון כל זמן שהוא בעין רק לכשיאבד נתחייב ע"י שגורם לממון א"כ גם לר"ש היה מקום לומר דלא נקרא רק גרמא בעלמא אבל מכל מקום יש לומר דעכ"פ כל ששרפו ואינו בעין שוב הזיק בידים דבר הגורם לממון והוה כקליא בידים השטר וכמו כן החמץ אבל לרבנן אינו ברי היזיקא ולא הזיק דבר זה בידים וז"ב לפענ"ד בסברא. וזה נלפענ"ד בכוונת התוס' במה שמחלקים בין דבר הגורם לממון שראוי לכל העולם ובין דבר שאינו ראוי לכל העולם רק לזה שיפטר בו דלכאורה אין ביאור לסברתם ועיין קצה"ח סי' שפ"ו שהקשה עליהם הרבה קושיות ולפענ"ד עיקר הסברא דכל דאינו ראוי אלא לזה שיפטור בו וא"כ לא עשה היזק בידים וגם לא ברי היזיקא וכמ"ש ובלא"ה נראה לפענ"ד הדבר ברור דכאן לא שייך גרמי דבאמת החמץ א"ה דכל שעבר בב"י קנסו לכל העולם אף למי שלא עבר וכמ"ש הרמב"ן בעצמו בלקוטיו בפסחים שנדפסו מחדש וא"כ אין לו שיווי בעצמותו וא"כ איך שייך גרמי דגוף החמץ עפרא בעלמא הוא ולא מקרי ברי היזיקא כיון דאינו בגוף הדבר רק שזה יכול לפטור עצמו והיה אצלו דבר הגורם לממון אבל כיון דלרבנן לא מקרי ממון עי"ז וא"כ לא מקרי עשה היזק בידים וגם לא בא ההיזק מיד דכ"ז שלא אמר הרי שלך לפניך עפרא בעלמא שרף ושאני שורף שטר דיש בו ממון ממש וכאן לא הזיק ממון ואדרבא אסור להנות ממנו רק דיכול לומר הרי שלך לפניך אבל ממון לא מקרי שיתחייב עבורו ולא מקרי גרמי רק גרמא בעלמא ובפרט לפמ"ש בעטרת זקנים בסי' תמ"א בשם הרב מוהר"א שפיץ דהא דיכול לומר הרי שלך לפניך אף דהוה כפורע חובו בא"ה היינו משום דגם להיפך יהנה הלה מאיסורי הנאה וא"כ זהו דוקא כשנתנו לו אבל כל ששרפו זה באמת איסורי הנאה דקשרף ולמה יתחייב לשלם: ומן האמור סתירה גלויה ומפורסמת למ"ש הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ' לחדש דלדידן החמץ מותר לנגזל לאחר פסח דלא עבר בבל יראה ע"ש ובתשובה הארכתי לסתור דבריו אבל לפ"ז בחנם טרחו הרמב"ן והמהרש"ל לפלפל אם חייב משום דינא דגרמי במה שיכול לומר הרי שלך לפניך והא באמת החמץ מותר לכל העולם כולו דלכל אדם מותר שלא עברו בב"י וגם להנגזל מותר ולהגזלן ג"כ יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ פשיטא דמקרי מזיק גמור וא"צ לבא לדיני דגרמי ומכ"ש המהרש"ל דסותר לדברי הנוב"י אין לו מקום רק לר"י דחמץ אסור לאחר פסח מה"ת וכמ"ש שם באורך וע"כ דאין מקום לדבריו והרמב"ן בלקוטיו כתב בהדיא דלא כוותיה וא"כ הן נסתר מחמתו כל בנינו שם ודו"ק: