שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ט (ג׳)

ובזה מיושב גם מה שהקשו בתוס' דלקוח ג"כ יצטרך לשבע ולפמ"ש אתי שפיר דגם בלקוח שוב יפטר דהוא צורבא מרבנן ויתכן יותר לפמ"ש הפ"י בשו"ת שם דלגבי יתמי לא שייך דטענינן להו כל מה דמצי אביהם לשטען דהרי אף בפטר אביהם משבועה היתומים צריכין לשבע כדאמר אבא שאול וכך כתבו התוס' בשבועות דף מ"א ותיתי לי שקיימתי כן מסברא דנפשאי בראשית השקפה א"כ זה כשהם בבירור נכסי יתמי משא"כ בלקוח או בטענת שלי הוא פשיטא דלא יצטרך לשבע. ומה שהקשה הפ"מ על דברת הש"ך בסי' קמ"ט הנ"ל שכתב דבלקוח אין היתומים טוענים ברי משא"כ בטוען שלא היה של אביכם מעולם שיכולים להכחישו בבירור וע"ז תמה דיתומים מנא ידעו במילי דאבוה וע"כ ע"פ שאר אנשים דמשביעין היסת גם ע"פ קרוב וא"כ אין נ"מ בין לקוח ובין טענת שלא היה של אביכם מעולם לק"מ לפענ"ד. דעל טענה שלא היה של אביהם מעולם זה נודע לרבים שהיה של אביהם ויהיה להם עדים משא"כ על לקוח מי יוכל לדעת שלא לקחה מזה ואטו לא זזה ידם מתוך ידו שלא מכרה וז"פ. ומה שהקשה הפ"מ על גוף דינו של הש"ך דכל דצריך לשבע על טענת המיגו היסת גם על טענה של עכשיו צריך לשבע וע"ז תמה מהא דשכיר דיש ע"א ששכרו כתב הש"ך דאף דלא שייך מיגו מכל מקום כיון דאינו רק תק"ח אינו נשבע רק היסת וה"ה בזה כיון דאינו רק תקנת חז"ל לא שייך לשבע היסת ע"ש. הנה לפמ"ש הו"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ולא אמרינן משא"כ גבי שכיר דכל דלא תקנו התקנה שוב נשאר על דין תורה דהלה נשבע היסת ונפטר ודו"ק. ובאמת המעיין בפ"מ יראה שגם הפ"מ לא אמרה רק לאחר מעשה שהורה שלא כהש"ך והרב הגאון ד"ק פ"פ דמיין הביא דברי הש"ך והוא חתר לעשות סנגוריא ודבריו הראשונים ובכ"ז צדקתו וענותנותו הטהור' הכריע והודה לדברי הגאון אבד"ק פ"פ דמיין וכן עיקר כמ"ש הש"ך סי' קכ"ו ודו"ק היטב: