שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ז (ב׳)

וראיתי להגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בהגהות גליון הש"ס שהקשה בהא דאמרו אסור להשהות שטר פרוע והקשה דחזי ליה למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור ע"פ צליחותו. ולפענ"ד כיון דגוף השטר הוא של לוה א"כ אסור להשהותו אף לאחר שמחקו דשמא לא ימחקנו והרי חששו בתוס' שמא יגבה שלא כדין ומכ"ש דחיישינן שמא לא ימחקנו או דיהיה ניכר אח"כ וזיילי נכסי דזה חייב לזה ובכל ענין אסור להשהות ועיין בחו"מ סי' נ"ז דאינו מבואר תקנה זו שיהיה מותר המלוה להשהותו וע"כ דבכל ענין הוה בכלל אל תשכן באהליך עולה וז"ב ופשוט ועכ"פ דינו של זקני הרב זצ"ל עדן לא נפשט. והנה מה שנסתפק אם אינו שוה אצל הלוה פרוטה ולגבי מלוה פרוטה אם הוה הודאה במקצת הנה כמו כן יש להסתפק בש"ש דבעי שיהיה שכר שמירתו שו"פ איך הדין אם לגבי השומר לא שוה פרוטה ולגבי המפקיד שו"פ וכן להיפך. ולכאורה רציתי למפשט מהא דאמרו בקידושין דף מ"ג ע"ב דהן הן עדיו הן הן שלוחיו וקאמר בקידושין גם כן הדין כן ובירושלמי אמרו דדוקא בקידושי שטר ולא בכסף והובא בתוס' וכל הפוסקים וכן בש"ע אהע"ז סי' ל"ה וקשה הא קידושי אשה היא פרוטה וא"כ הן לא חשיבי נוגעין דהא שבועת היסת צריך עכ"פ פרוטה והרי שני עדים אינו מגיע לכל אחד ואחד שו"פ וע"כ דעכ"פ לגבי המפקיד כפר לו שו"פ וחייבין וכן קשה לפמ"ש התוס' דאף למ"ד דצריך לפרוע בעדים יש להם מיגו דאי בעי טען נאנסו וא"כ נאמנים לומר פרענו במגו דהחזרתי וכתבו דנאנסו צריכי לשבע וקשה הא הוה חצי פרוטה לכל אחד וש"ש צריך שיהיה שכרו פרוטה כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ש"ג וע"כ דאזל בתר מפקיד. אמנם יש לדחות דע"כ מיירי בשניהם יותר מפרוטה דאל"כ יקשה דלא שייך בקידושין כלל מיגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה דהיינו להמשלח דהא באמת הוה מגו בשנים רק דלפטור מממון נאמנים כמ"ש התוס' ד"ה והשתא ואי מיירי בפרוטה א"כ לא מקרי לפטור מממון דאינו מגיע על כל אחד רק חצי פרוטה ושוב לא שייך מיגו בשנים ולא בטוחים זה על זה שיתכוונו. מיהו לפמ"ש הש"ך סי' ע"ז ס"ק א' דשומרים ערבים זה בעד זה א"כ כל אחד חייב בעד חבירו והוה כשו"פ לכל אחד. מיהו בלאו הכי צריך לומר שמיירי ביותר משו"פ לשיטת הסוברים דגם שבועת היסת צריך שתי כסף ועיין קצוה"ח סי' פ"ח שהאריך בזה וא"כ אין ראיה משם וגם קשה דעכ"פ יש להם מגו דנאנסו ומ"ש התוס' דנאנסו צריך שבועה דהא בנאנסו שוב אינם רוצים לפטור עצמם רק בפחות משו"פ דלא שייך ערבות לענין אונסין דהו"ל אסמכתא דבשלמא בשואל כתב הרמב"ן הובא בב"י חו"מ סי' ר"ז דנתחייב בדבר שאינו ידו ולא שייך שמירה ובשאר שומרין ירדה התורה לסוף דעת השומרין דרצו להתחייב כל אחד לפי שמירתו אבל כאן דהוה ש"ח רק דטוען נאנסו פשיטא דלא שייך ערבות עכ"פ דהוה אסמכתא ואף דבערב לא שייך אסמכתא מכל מקום לענין אונסין שייך אסמכתא דהוא ל"ש כלל הן אמת דגוף דברי התוס' צריכין ביאור דלמה נקטו נאנסו ולא כתבו שיוכלו לטעון נגנב או נאבד דהא לא הוה רק ש"ח ואף דנתן להם מעות מותרות ויכולין להשתמש הא בבעה"ב לא שייך זאת כמבואר בב"מ דף מ"ג מיהו יש לומר דמיירי שקבלו שכר על השליחות ונעשו ש"ש ולכך נקטו דיכלו לטעון נאנסו. איברא דלפ"ז אם היו העדים האלו חנונים היה היתר התשמיש מחייבם באונסין כמ"ש הסמ"ע לענין אפטרופס דהיתר תשמיש מוסיף חד דרגא ובלא"ה לא שייך מגו דנאנסו דהא עכ"פ לא יצטרך לתת להם שכר דהא הוא לא התחייב לתת להם שכר רק אם יעשו שליחותם ועיין בתומים סי' ס"ו ס"ק ס"ח מ"ש בשם המרדכי פרק האומנים דכל שלא עשה פעולתו א"צ לתת לו שכר: