שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ד (ב׳)

הנה מ"ש מעלתו להקשות למה אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עבידי הא כל היכא דדברים שבלב סותר לדברים שבע"פ אזלינן בתר דברים שבפה וא"כ מה מהני דברים שבלב יאמר בפה מה שכתוב בספר כותב לשמה ולא מהני אדעתא דנפשיה קא עביד לסתור וכתב כיון דעכו"ם עושה סתמא אדעתא דנפשיה הוה כמו בלבו ובלב כל אדם דמועיל וכתב שמצא הקושיא והפירוקא בשו"ת זקיני הגאון הח"ץ ז"ל הנה לא רמז וציין התשובה אבל באמת מבואר כן בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' א'. הן אמת דבראשית ההשקפה תמהתי ולולא פה קדוש מרנא ורבנא הח"ץ ז"ל הייתי אומר דאין ענינו לכאן דלפ"ז גם במצות צריכות כונה ואי לא כיון לשם מצוה לא יצא ונימא כיון דבפיו אומר שעושה מצות בוראו וגם המעשה מורה ע"ז ולא יהיה בכח דברים שבלב לסתור כונתו וכאן לא שייך לומר דהוה בלבו ובלב כל אדם דאדרבא אנן סהדי דמסתמא לשמה קאי ומסתמא מכוין למלוה וא"כ למה פסול כשלא כיון וע"כ צריך לומר דכל דצריך המצוה כונה אף שסתמא לשמה קאי בעי במצוה המעשה והמחשבה יחדיו וא"כ כל שחסר הכונה מה מועיל דברים שבפיו בלבד והרי חסר מחשבתו הרצויה לשם המצוה וא"כ ה"ה בגט וכל דבר שצריך שיכתוב לשם הדבר הלז וא"כ כל שחסר המחשבה שאינו מחשב בשעת הכתיבה לשם כך ועוד נהפוך שכותב אדעתא דנפשיה וא"כ הרי חסר מחשבתו והו"ל דברים בעלמא בלי כונת הלב והכתיבה לבדה לא מועיל עד שיהיה במחשבתו לשם גירושין וז"ב כשמש. ואני מתפלא על עצמי על הח"ץ ז"ל היאך עלה כזאת ברעיוניו לומר דחליצה דבעי כונה שיהיה מועיל דברים שבפיו ואף שבמחשבתו אינו כן ואולי סובב הולך לשיטתו דס"ל דכונת חליצה אינו כונת המצוה רק כונת הקנאות וא"כ לענין כונת הקנאה פשיטא דאם אומר האדם לחברו הנני מקנה לך השדה זו לא יועיל מחשבת הלב לבטל הדבר דדברים שבלב אינם דברים לסתור הדברים שבפיו וא"כ ה"ה בזה דלא כיון לפטור אותה בחליצה זו אלא שלפ"ז יש נפקותא בין חליצה לגט דבגט ודאי כונת המצוה דכתיב וכתב לה לשמה והרי הגאון ז"ל חתר שם למצוא חילוק בין חליצה לגט ולא מצא ולפמ"ש החילוק מבואר. וגם בגוף הדבר לפענ"ד גם בהקנאה אם באמת אמר בפיו ולבו בל עמו רק שלא מאמינים לדברים שבלב אבל אם היה נאמן באמת לא היה מועיל וא"כ איפוא אין מקום לפענ"ד לקושיית הגאון ז"ל. איברא דברשב"ם והובא ברבינו יונה בברכות סוף פ"ק גבי פתח בדחמרא וסיים בשכרא שכתב דאף אם מצות אין צריכות כונה מ"מ שכיון להיפך דהיינו שפתח בדחמרא וסיים בדשכרא ל"מ וקשה כיון דמצות אין צריכות כונה א"ב מה מועיל כונה הפכיות לסתור הא דברים שבלב אינו מועיל וכאן לא שייך לומר דמכל מקום הא לא כיון דזה אינו דהא מצות אין צריכות כונה וצריך לומר דהא כל הטעם דמצות אין צריכות כונה משום דהמצוה בעצמותה לשמה קאי בסתמא ולכך א"צ כונה לכוין בפירוש ולפ"ז שם דבאמת אם היה חמרא היה כונתו טובה ונכונה וא"כ כל שטעה לא שייך לומר דמסתמא לשמה קאי דהא לא קאי יותר לשמה דשכרא מחמרא והוא סובר בתחלה דחמרא הוא. ובלא"ה יש לומר בישוב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ט בהא דזבין נכסי למיסק לארעא דישראל ומסיק שם דדברים שבלב לא הוה דברים והקשה הרשב"א מהא דאמרו דלא נתכוין זה אלא לחרמו של ים הרי דמועיל לפרש דבריו וכתב דשאני הך דזבין למיסק לארעא דישראל דשם היה מעשה המכירה כבר בסתם והוא אומר שכונתו היה בשביל זה א"י דברים שבלב לסתור מעשה בשכבר נעשה אבל שם מבואר כונת דבריו ונדרו שנתכוין לחרמו של ים בזה מועיל ולפ"ז שם דצריך לכתוב לשמה וא"כ כל שהנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הרי עשה המעשה לשם אחר וא"כ לא שייך דברים שבלב שסותר המעשה שלא התחיל מעולם מעשה כלל: