שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ד (י״ט)

ובזה אני מבאר דברי התוס' בב"ב דף ל"ג ד"ה קה"ג שכתבו וא"ת והא לקמן אמרינן אי דמיא לר' אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ואמאי נימא כיון שהקרקע יוצא מת"י גם הפירות ישלם וי"ל וכו' דאי מהימן במה דאמר דאכל שלש שנים לא היה לנו להוציא הקרקע מידו וליכא למימר דנאמין לו שאכל השלש שנים אבל לא נאמין שלקחה אלא בגזל לקחה כדאמרו בהניזקין דנאמן אתה להפסיד שכרך אבל אי אתה נאמן להפסיד שכרו דל"ד דהתם כיון שהס"ת ביד הלוקח כאלו יש עדים שנכתבה לשמה מכל מקום מפסיד שכרו כיון שמודה שאינו חייב לו כלום עכ"ל והדברים משלולי ביאור דמ"ש בקרקע ולפמ"ש הדברים מפולשים ורחבים דבשלמא בס"ת כל שלא פעל פעולתו הוה הודאת בע"ד דאין מגיע לו שכר אבל שם אטו הודה שחייב לשלם בעד הפירות אדרבא הוא טוען שאכל שלש שנים וממילא יש לו חזקה לפי דבריו רק שלפי שאין לו עדים ע"ז רק על שתי שנים ממילא נתחייב עי"ז אבל אינו מקרי הודאת בע"ד דהרי הודאתו היה להיפך שהוא שלו ואין הודאתו על עיקר הפירו' רק על הקרקע שהיא שלו ועיין בחו"מ סי' קמ"ה ס"ג ובש"ך שם ודו"ק היטב ואף דהטור סי' קמ"ו ובש"ע שם סכ"ד כתבו בשם רבינו יונה שהמתחייב מתוך טענתו אף חוץ לב"ד הוה כמאה עדים וע"ש בסמ"ע ס"ק ס"ה ש"ה שהודה בגוף הדברי' רק שזה חשב לו זכות אבל כאן זה לא הודה בגוף הדבר רק שממילא מסתעף מזה הודאת בע"ד לא אמרינן כן ודו"ק: