שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ג (ז׳)

והנה בהא דאמרו משום גזירת המלכות והיינו שהיו אונסים אותם שלא יתקעו לכאורה קשה דהו"ל להיות יהרג ואל יעבור וצריך לומר דמכאן ראיה ברורה למ"ש הריב"ש הובא בשיטה מקובצת בכתובות דף ב' גבי הא דאמרו כל הנבעלת ברביעית תבעל לטפסר תחלה דלכאורה הו"ל יהרג ואל יעבור וכתב הוא דלא שייך בזה יהרג ואל יעבור דלא אנסו על העבירה רק על הזמן ויכולה להנשא בזמן אחר ע"ש והארכתי בזה בתשובה וה"ה בזה דיכולין לתקוע במוסף ולא צריכין להיות יהרג ואל יעבור וז"ב. אמנם לכאורה קשה בהא דאמרו בר"ה דף כ"ח כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ופירש רבינו ירוחם הובא בב"י או"ח סי' תע"ה דמיירי שסבר שהוא חמץ וקשה א"כ היאך משכחת לה דהא היה צריך להיות יהרג ואל יעבור וצריך לומר דמיירי שתחבו לו עד בית הבליעה ואף בבלע מצה יצא כל שנמצא שהיה מצה יצא. ובאמת שלפענ"ד דברי רבינו ירוחם תמוהים דאם לא רצה לאכול מצה וכפאוהו ואכלו דלא יצא ולמה לא נימא דבודאי נתרצה אח"כ דכיון שמצוה לשמוע דברי חכמים והוא הוכרח לאכול בודאי כפה ערפו ונתרצה בלב שלם וכן אמרו בב"ב דף מ"ח גבי יקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וכמו שביאר רבינו הגדול ז"ל בפ"ב מהלכות גירושין. אמנם נראה דזהו כשלא נודע כוונתו אם נתרצה אבל רבינו ירוחם מיירי דאם באמת לא נתרצה והוא בא לשאול אם יצא במה שאכל בכפייה בזה שפיר כתב רבינו ירוחם דלא יצא דהא נתכוין שלא לצאת בודאי לא יצא וז"ב. והן נסתר מחמתו מה שראיתי בכפת תמרים שכתב דלכך נקט כפאוהו פרסיים דאם כפאוהו ישראל בודאי מועיל כמו באנסה חברתה לטבול ורק דקמ"ל דאף בפרסיים שכפאוהו לאכול דיצא דגם גוים בני עשויי נינהו ובאמת שהוא תמוה דבמה מיירי אם ידע שהוא מצה ולא רצה ובאמת לא נתרצה בלב שלם פשיטא דלא מועיל וכמ"ש ר"י וכמ"ש בטעמו ואם לא נודע בזה פשיטא דיצא דאמרינן מסתמא דנתרצה בלב שלם כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ולמה לא יתרצה לקיים דברי חכמים ואף אם בגט נימא דלאו בני עשויי נינהו היינו משום דשם פתיך ביה ענין בין אדם לחברו אפשר דמשום שנאה או איזה סיבה דאינו מתרצה אבל המצוה שבין אדם למקום למה נימא דלא נתרצה בלב שלם ובלי ספק נפש ישראלי חפץ בקיום מצות ובלא"ה אמר לי המופלג השלם מו"ה אברהם קאמפף נ"י מ"ק ראווא דהדמיון שדמהו לנדה שאנסה חברתה לא דמי דשם מועיל הטבילה שהרי טבלה עכ"פ והיתה במי מקוה ונטהרה מטומאתה אף שלא קיימה מצות טבילה משא"כ כאן דכל שלא כיון להמצוה לא יצא אבל אי מהא לא איריא דאם נימא דטבילה צריכה כוונה לא היתה יוצאת באותה טבילה ומ"מ בחידושי הר"ן בחולין דף ל"א וברדב"ז מבואר דאין ענין מצות צריכות כוונה דומה לטבילה ע"ש ועיין מגן גבורים סי' סמ"ך. נחזור לענינינו הנה לכאורה תמהתי לשיטת הגאונים דס"ל דרק הש"ץ מזכיר תשע לכאורה תמוה בהא דאמר רמב"ח ריש פ"ד דר"ה לומר דזכרון תרועה היינו בשבת והיינו הפסוקים של סדר מלכיות זכרונות ושופרו' ולהס"ד שם הם ודאי מדאורייתא ועיין כפת תמרים שם וקשה הא בשבת א"צ כלל לתקוע וא"כ למה יאמרו סדר המלכיות זכרונות ושופרות ואף אם נדחוק דס"ד דגזירת הכתוב היא דבשבת לא יתקעו ויאמרו הפסוקים במקומם מכל מקום קשה דא"כ בשבת שאין תוקעין לא צריכין לומר כלל תשע וההיפוך מבואר בפ"ק דשבועות ובש"ס דילן בעירובין דף מ"ם שהביא הרמב"ן והר"ן בענין הלז דאף בשבת של ר"ה היו מתפללין תשע אף שלא היו תוקעין ומהתימה שהרמב"ן הביא ראיה נגד הרז"ה שס"ל דגם בשחרית מתפללין תשע ע"ש שהביא מהירושלמי הלז ואכתי קשה דלטעמיך מי ניחא דהא כל שאין תוקעין שוב א"צ להזכיר של מלכיות זכרונות ושופרות ואפשר דעכ"פ מדרבנן תקנו חז"ל כיון דא"י לתקוע מדבריהם יזכיר ועכ"פ הפסוקי' במקום התקיעות. ובזה ניחא מה דלכאורה משמע משם דגם כל הציבור מזכירין תשע או עשר במוסף ולדברי הרמב"ן א"צ רק להש"ץ ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת כיון שאין תוקעין כל הציבור צריכין להזכיר ומיהו היה להם להש"ץ להוציאם דהרי קי"ל כר"ג בברכת ר"ה ויה"כ וכמ"ש למעלה בשם הרמב"ן בטעם הדבר וצ"ע כעת: