נתתי אל לבי לתור ולדרוש על מה שנתפשט בינינו אותן שתוקעין בלחש והמתחסדים והמקובלים נהגו כן במדינותינו והנה המג"א הביא בשם הכנה"ג בסי' תקצ"ב ס"ק א' שיש מקומות שנוהגין לתקוע בלחש ואין לנהוג כן לכתחלה הרי שהכנה"ג כתב שאין לנהוג אף שהוא היה נוטה אחרי הספרדים וזכורני שזה רבות בשנים שראיתי בכנה"ג עצמו שכתב שהמנהג נובע ממ"ש בערוך והובא בתוס' ר"ה דף ל"ג ע"ב דתוקעין שלשים בלחש ע"ש ואינו לפני כעת וראיתי לדו"ז הגאון ז"ל בישועות יעקב שגם הוא הערה מקור זה ולא היה לפניו ספר כנה"ג וא"כ כיון שהכנה"ג העיד שאין לנהוג כן איך מביא ראיה מזה. אך בגוף הדבר היה נלפענ"ד ראיה ברורה דאין לתקוע בלחש דהרי זה ודאי דמי שתוקע בלחש אינו תוקע רק על סדר מלכיות זכרונות ושופרות וא"כ לפ"ז לפי שיטת רוב הגאונים דביחיד בלחש לא היה מזכיר רק שבע ולא היה אומר כלל מלכיות זכרונות ושופרות ופשיטא שלא היו תוקעין בלחש וכבר נדחק הרמב"ן להעמיד מנהג הגאונים האלו והעיד שעד הרי"ץ גיאות היו נוהגין כן וא"כ פשיטא שלא היו תוקעין בלחש ועיין בטור סי' תקצ"א שהביא גם כן דעת הללו:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ג (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.